אריה סגל

מה אפשר לומר על אריה? חייל, גבר, נער, ילד... קשה לבחור כי אריה נפל והוא עוד לא בן 19. בן גילו של בני הצעיר, נער עול ימים, טרם מילא את מכסת ימיו. אך הוא הספיק להשתתף במלחמה ששינתה את פני ישראל עד עצם היום הזה. הוא לחם כפי שציפה מעצמו ולשם מטרה זו התנדב. הוא ראה במשימה זו את ייעודו. הוא רצה להדמות לדודו ישראל מקלר ששירת אף הוא בצנחנים, כשהוקמה היחידה בשנות ה-50. חייו של אריה, אשר נקרא ע"ש סבו אריה שנשחט על ידי פורעים רומנים ביאסי שברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שזורים בתולדות ישראל. הוא נולד ב-1948 במחנה המעפילים בקפריסין, לשם גורשו הוריו ע"י הבריטים כשהגיעו לחופי הארץ. כאשר הוחזרו לארץ, הושבה משפחתו ברעננה, במבנים שננטשו ע"י הערבים, "חירבת עזון". שם חלפו עליו שנותיו הראשונות. אביו קנה סוס כדי להתפרנס כעגלון, ואריה רכש שם את אהבתו לבעלי חיים; סוסים וכלבים שהתרוצצו בכפר שיושב ע"י העולים החדשים. מאוחר יותר, בשנות ה-50, עברה המשפחה לבית "המרווח" במרכז המושבה בחצרו של שקולניק; בית קטן עם חדר, מטבח ומקלחת בחצר. שם נולדה אחותו ארנונה. אני זוכר כיצד נשא אותה על ידיו ומטפל בה. מלטף, לפעמים צובט, והרבה הרבה אוהב. אריה לא הצטיין בלימודים, אך הצטיין באהבתו לחברים ולסובבים. [אריה אהב מאד גם לרכוב על האופניים של אביו, עם "שתי רמות" שלדה מיוחדת "אנגלית". אני חושב שהאופניים עדיין נמצאות עד היום במחסן בחצרו של אביו.] עם השיפור במצב הכלכלי, עברו הוריו לבית שרכשו ברח' ההסתדרות 3, שם בילה אריה את נעוריו עד יומו האחרון. אריה למד בבי"ס ממלכתי ב' ברעננה של "זרם העובדים" וכשסיים כתה ח' הלך ללמוד בבית הספר החקלאי "עירון" חדרה בתנאי פנימייה. הוא סיפר לי על קבלת הפנים שעשו לו בבי"ס ל"אליפים", על הטרטורים שעשו להם ברפת. זו מסורת מושרשת בבס"ח וכעבור שנה הוא סיפר איך הוא קיבל את התלמידים החדשים. שם הוא גם הכיר את חברתו יעל מחדרה. בחופשות כשבא הביתה, היה יוצא עם עדר הכבשים של אביו בבצרה. אני זוכר איך שמח עם הולדת שה, אותו נשא בידיו מהשדה לאחר המרעה. לאריה היה חלום – להדמות לדודו ישראל שהיה צנחן וגם נהג מונית, וייחל לרגע בו יוכל לנהוג באוטו משלו. לאחר שסיים שלוש שנות לימוד, חזר הביתה, ודודו יצחק צירף אותו לעבודתו במוסך של דן בתל-אביב. אריה סיפר לי איך היה נוהג בהיחבא על האוטו של יצחק ובאוטובוס בחניון. החלום של אריה להיות צנחן התגשם במאי 1966, כאשר התגייס לצנחנים והוא בקושי בן 18. כשסיים טירונות והלך לקורס צניחה, סיפר על חוויות הקפיצה מהמטוס כאילו היה זה אוטובוס שיורדים ממנו בתחנה. הוא סיפר לי על מסע הכומתה בו הלך ברגל 80 ק"מ ובסיומם קיבל את הכומתה האדומה, וכיצד דאג שתהיה זו כומתה צרפתית ולא הכומתה הסטנדרטית. כשחזר ממבצע ראשון בסמוע, היה גאה מאוד, אך עצוב על מות מפקדו במבצע. בהמשך עבר קורס מ"כים והדריך טירונים בבקו"ם במחזור מאי 1967. המלחמה שבפתח קטעה את דרכו הפיקודית. אריה נשלח לקרב האחרון שלו בפאתי עזה, שם ב-5 ליוני, נפגע מכדורי המרצחים ונדם ליבו. נגדע נער שעוד לא טעם ולא הספיק לחוות את מטעמי החיים. חייו של הוריו השתנו מן הקצה אל הקצה. חייהם הפכו ללא חיים, ורק ארנונה וילדיה הכהו את הכאב. אביו לא יכול היה לשאת את האובדן ויום יום עלה אל קבר בנו היחיד, מדבר איתו ומטפח הפרחים בחלקת הקבר. האם לאה חלתה בערוב ימיה במחלת האלצהיימר הנוראית ונפטרה ב-2004. אני מתגעגע אליך אריה. לא בורכתי באחים, כך שהיית אח שלי לכל דבר. התייעצתי איתך איזה אופניים לקנות, מה לעשות, וסיפרתי לך סודות. אך לא הספקתי להיות איתך עוד הרבה זמן כפי שהייתי רוצה, עד ליום הנמהר בו הודיעו לנו שאתה אינך עוד. יוני, 2007

לוחם אציל יחד היינו פלוגה ה ' 202