דב אטינגר

בן אברהם ולאה. נולד ביום כ"ז באדר ב' תש"ח (7.3.1948) ברמת-גן, בעיצומה ‏ של מלחמת השחרור. כשנסתיימה המלחמה כבר היו ניכרים בו עירנות ‏ ושמחת-חיים, שאפיינו אותו בחייו הקצרים. הוא התחיל ללמוד בבית-הספר ‏ של החינוך העצמאי ברמת-יצחק וכשהגיע לכיתה החמישית עבר ל"ישיבת תל-‏ אביב" שברחוב טרומפלדור. את מחצית היום הקדיש ללימודי-קודש ורק ‏ בשעות אחר-הצהריים המאוחרות שב לביתו שבגבעתיים. לאחר שסיים את ‏ לימודיו היסודיים למד שנה אחת בישיבת "היישוב החדש" והמשיך בישיבת ‏ ‏"מרום-ציון" שבבית-וגן בירושלים. יחד עם אחדים מחבריו הצטרף לתנועת ‏ ‏"עזרא" ועד מהרה תפס מקום מרכזי בחברה. הוא אהב מאוד לטייל ברחבי-‏ הארץ והעדיף ללכת ברגל. כל חופשה ב"ישיבה" היה מנצל כדי לצאת לטייל ‏ וכך הכיר היטב את כל שבילי הגליל וטיפח את אהבתו לארץ ולנופיה. לאחר ‏ שסיים את לימודיו בישיבת "מרום-ציון" החליט להעשיר את עולמו הרוחני ‏ ב"ישיבת כרם דיבנה" וגם בה תפס מקום נכבד והיה דמות מרכזית בשיעורים ‏ ובחיים החברתיים.‏ דובלה גויס לצה"ל בסוף יולי 1967, במסגרת גרעין "נחשול" של תנועת ‏ ‏"עזרא". כאשר סיים את הטירונות נשלח לקורס מ"כים ולתפקידי הדרכה ‏ בנח"ל המוצנח. הוא לא הרבה לדבר על חיי-הצבא, שלא אהב אותם ביותר, ‏ אך ראה בהם הכרח שאין למונעו, כי מטבעו סלד מכל אלימות. לאחר ‏ שהצליח בתפקידי הדרכה כמ"כ וכסמל מחלקה, נשלח לקורס קצינים. כאשר ‏ סיים את הקורס בהצטיינות חזר ליחידתו ונתמנה מפקד על מחלקת צנחנים. ‏ אחריות רבה הייתה מוטלת עליו, גם באימונים וגם בפעולות קרביות והוא ‏ השקיע בתפקידו את כל כוחו ומרצו. ‏ ליחסו של דובלה לפקודיו יצאו מוניטין. הוא דאג להם ונהג בהם בלבביות ‏ ובהבנה, אך עם זאת השליט משמעת עליהם והם קבלו את מרותו. שילוב ‏ מיוחד זה קבע את דמותו כמפקד. התכונה הבולטת ביותר של דב הייתה ‏ דבקות וקנאות לאמת. הוא היה סמל היושר וההגינות. הוא סלד מצביעות ‏ ומשקר ושאף להקנות אמות מידה מוסריות אלה לכל הסובבים אותו. ‏ כשהתקרב מועד סיום מחזור האימונים נקראה המחלקה, בבוקר י"ב ‏ במרחשון תש"ל (24.10.1969), לבער חוליית מחבלים מסוכנת, שהשתוללה ‏ בהר-חברון. על דב הוטלה המשימה לעצור את אחד ממפקדי המחבלים בכפר ‏ חלחול שליד חברון. אותו בוקר פרץ לבית המיועד והספיק לירות צרורות ‏ אחדים פנימה - ואז נורה בראשו ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-‏ הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.‏ לאחר נפילתו הוציאו לאור המשפחה וידידיה (יחד עם קרן המלגות והפרסים, ‏ שהוקמה לזכרו, המיועדת לתלמידים ובני-נוער מצטיינים בידיעת התורה) ספר ‏ גדול, "דובב שפתי ישנים", ובו חידושי-תורה מעיזבונו. בראש קרן זו עמדו ‏ הרב הראשי לישראל דאז, הרב א"י אונטרמן ועורך האנציקלופדיה התלמודית, ‏ הרב ש"י זיון וחבר בית-הדין הרבני הגבוה, הרב בצלאל ז'ולטי. לחידושי-‏ התורה של דב הצטרפו רבנים וגדולי תורה בכתיבת חידושי-תורה משלהם. כן ‏ כלולים בספר דברי חברים ומפקדים. בהקדמה לספר מתאר אחיו את סיפוריו ‏ של דב לבני המשפחה, עת היו מסובין בליל ה"סדר", על חוויות הצניחה ‏ הראשונות. הקרן מחלקת מדי שנה בשנה מלגות לבני-ישיבות מצטיינים שהם ‏ נצרכים.‏ אטינגר דב ("דובלה"), יהי זכרו ברוך.‏