יעקב אייכלר

בן חיים וחנה. נולד ביום כ"ט באלול תש"ח (3.9.1948) ברוסיה הלבנה. ‏ בתחילת שנת 1960 עלתה משפחתו ארצה. למד בבית-הספר היסודי ‏ ‏"נרקיסים" בקרית-טבעון, ובבית-הספר "אורט" בעפולה. יעקב קיבל חינוך ‏ רציני בביתו ואהב לבלות עם חבריו ולצאת אתם לטיולים בחיק הטבע, ‏ באיזור קרית-טבעון היפה, או במקומות יפי-נוף אחרים בארץ. הוא השתוקק ‏ להכיר כל פינת חמד במדינה והיה שב מטיוליו מלא חוויות. אהבה זו לטבע, ‏ לנופים ולכל היפה בעולם הביא אתו עוד מרוסיה. מורתו בבית-הספר ציינה ‏ לאחר נפלו, כי הוא לא היה בין הדורשים והמקבלים ובין הצועקים והדוחפים, ‏ אלא היה שקט ונחבא אל הכלים. היא ספרה שיעקב היה טוב, נאמן ונכון ‏ להתנדב. גם בשעה שנפל התבטאה נאמנותו לחבריו בזעקו בשאגת קרב: "אני ‏ הולך אתכם! אני בא!". בבית-הספר השתתף במפעלי הספורט ובכינוסי ‏ הספורט האיזוריים בחיפה ובצפון. הוא הצטיין בריצות קצרות ובקפיצות ‏ למרחק ונמנה עם נבחרת בית-הספר באתלטיקה קלה. ‏ לאחר שסיים את לימודיו היסודיים נתקבל לבית-הספר המקצועי בעפולה, ‏ ושם - במסגרת הגדנ"ע - השתתף בצעדת ארבעת הימים עם הנבחרת של ‏ בית-הספר. יעקב לא ניסה להתבלט על-פני חבריו בפעולותיו הספורטיביות ‏ ונהג צניעות וענוה גם בהישגיו. נעים היה לעבוד במחיצתו, כי הוא היה ‏ ממושמע, שקט וישר. בין תכונותיו המיוחדות בשטח הספורט, הייתה ההגינות ‏ במשחק ("פייר פליי"): אם ניצח בתחרות או נוצח בה, לעולם לא הגיב ביוהרה ‏ כי אם בצניעות, שהייתה טבועה בנפשו.‏ גויס לצה"ל באוגוסט 1967 והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. בהיותו מצטיין ‏ בקליעה ומסור לאימוני הקליעה, נשלח לקורס צלפים בצה"ל וסיימו ‏ בהצטיינות. בין תכונותיו הבולטות היו הדיוק והסדר למופת. אם משהו לא ‏ נראה לו ולא מצא חן בעיניו, היה מסוגל לקום באמצע הלילה ולתקן את ‏ הדבר בו במקום, בין שהיה זה בביתו ובין שהיה זה ביחידתו.‏ ביום כ"ד באייר תש"ל (30.5.1970), נפל סמל יעקב בקרב על גדות התעלה. ‏ הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.‏ מפקדו שלח מכתב תנחומים למשפחתו ובין השאר כתב לאמור: "יעקב היה ‏ מבחירי חיילינו. דרך ארוכה עשה עמנו מאז גיוסו, בתקופה של מלחמה ‏ ומרדפים בבקעת הירדן ובהפגזות בתעלה. משך חודשים ארוכים של אימונים ‏ או בישיבה במוצבים למדנו להכיר את יעקב וראינו בו חייל טוב וחבר מסור. ‏ מפקדיו העריכו אותו וחבריו אהבוהו. צר לנו על שאבד לנו יעקב ועוד נוסף ‏ לצער זה, רובנו לא יכול היה ללוותו בדרכו האחרונה, כי עדיין נמצאים אנו ‏ ליד התעלה, במלחמה על האזור אשר בו נפלו הוא וחבריו". ‏ חברו הטוב כתב אחרי נופלו: "יעקב נפל בחרפו את נפשו על הגנת המולדת, ‏ כשחגורו עליו ובידו נשקו האישי. יעקב היה חייל לדוגמה ואיש חברה למופת. ‏ כשעמד בבסיס הקליטה והכריז כי רצונו להתנדב לצנחנים, ידע שהוא יוצא ‏ למשימה קשה, שביחידה זו נדרש מאמץ רוחני וכוח פיסי בלתי נדלה. לקראת ‏ הכשרתו להיות לוחם בעל רמה מעולה, נכון היה לפעילות כאשר יידרש. יעקב ‏ לא היסס לעמוד מול האתגרים והקשיים שעמדו לפניו. אלה דרבנוהו לתוספת ‏ מאמץ וליתר כושר. מעולם לא התלונן כשהאימונים מפרכים. - - מעולם לא ‏ היסס לעזור לחייל שכשל ובמסעות היה מעודד חבר שתש כוחו. - - החיים ‏ המשותפים, במשך חודשים ארוכים, הוכיחו שבצנחנים הגיבוש החברתי ‏ והעזרה ההדדית הם תנאים הכרחיים כדי לעמוד במתח הבלתי פוסק, בקשיים ‏ הנערמים מדי יום ביומו ובשלבים מאוחרים יותר, כדי להלחם כיחידה ‏ מלוכדת ומגובשת. - - - יעקב טיפח את כלי נשקו, שמר עליו לבל יחליד ולבל ‏ יכזיב כשתגיע שעתו לפעול‎;‎‏ מומחיותו בכלי נשק הייתה מדהימה. אחת ‏ התכונות שאפיינוהו הייתה קור רוחו. מעולם לא התרגש ולא אבדו ‏ עשתונותיו, אף בשעות הקשות ביותר. תמיד ידע לפעול בהגיון ותמיד מצא ‏ את הדרך הנכונה להתגבר על בעיה שניצבה בדרכו. מפקדיו יכלו לבטוח בו ‏ בלב שלם, שאכן משימה שהופקדה בידו תבוצע. - - - שבוע לאחר נופלו ‏ יצאתי לחופשה‎;‎‏ היה זה בלילה שעמדתי לפני קברו הרענן, מאובק כשהתרמיל ‏ והעוזי על כתפי והרגשתי מחנק בגרוני: 'הנה, יעקב, טול את העוזי שאהבת ‏ כל כך, הסתער על הגבעות הדוממות, שכה הרבת לכבשן' - אך יעקב שתק. . ."‏ ספרו של יאיר דורי, "סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי", הוקדש ליעקב ‏ ולארבעה עשר מחבריו שנפלו בקרב.‏ אייכלר יעקב ("יאשקה"), יהי זכרו ברוך.‏