ברוך גני

בן דוד ואסתר. נולד ביום ד' בניסן תש"ג (9.4.1943) בקהיר שבמצרים. הוא ‏ למד בבית-ספר נוצרי של בני האצולה הקהירית יחד עם עוד שנים-עשר ‏ תלמידים יהודית אך בתקופת מערכת סיני התחיל ברוך להרגיש את עצמו לא ‏ בנוח בבית-הספר והחליט לשכנע את הוריו לעלות לארץ. ההורים הסכימו - ‏ ובשנת 1957 יצאו את מצרים ואחרי שבועות אחדים הגיעו לארץ דרך יון ‏ והשתקעו בחצור. במשך כי ימי נסיעתם לא יכול ברוך להסתיר את שמחתו ‏ על העלייה לארץ ואת חלומו להילחם עליה. תקופה זו הייתה גם מפנה גדול ‏ בחייו כי למעשה עבר מנצרות ליהדות. ובגיל ארבע-עשרה ערכו לו הוריו טקס ‏ ‏"בר-מצוה" בבית-הכנסת "הרמב"ם" של עולי מצרים בחצור. לאחר שנות ‏ הרוחה במצרים היו החיים בארץ קשים אבל ברוך היה אומר:‏‎ ‎‏"טוב לחיות ‏ בארצנו מאשר בעושר בין הגויים". כך חיזק את ידי הוריו והרחיק את היאוש ‏ מלבם. בחצור למד בבית-הספר היסודי "משכן". עוד מגיל צעיר תפש הספורט ‏ חלק גדול מחייו. אמנם הוריו לחצו עליו שילמד מקצוע, אבל גם תוך כדי ‏ לימוד היה חוזר לספורט ועוסק בו בלבד. את אמו הדואגת לבריאותו ‏ ולשלומו היה מרגיע באמרו: "אני מחוסן. שום דבר לא יכול לקרות לי". הוא ‏ היה קשור מאוד לילדים שהוריהם התקשו בחינוכם ולכן אירגן פעולות ‏ ספורט רבות כדי לסייע למניעת העבריינות בקרבם. לאחר שסיים את לימודיו ‏ בחצור הלך עם חבריו לנהלל ללמוד בבית-הספר התיכון "ויצ"ו" וסיים את ‏ לימודיו שם בשנת 1961. הוא היה עלם תוסס ושופע חיים, שהרחיק עצמו מן ‏ המחלוקת. הוא היה נוח לבריות ואהב לעזור לזולת. אחרי שעשה בנהלל יצא ‏ ללמוד ב"מכון וינגייט" ושם גמלה ההחלטה בלבו להיות מורה לספורט כפי ‏ שחלם מנעוריו.‏ ברוך גויס לצה"ל בנובמבר 1962. הוא התנדב לשרת בחיל הצנחנים וטען כלפי ‏ הוריו שאם הוא וחבריו לא יתנדבו לצנחנים, כי אז מי יתנדב לחיל זה? ‏ במלחמת ששת הימים נלחם על שחרור ירושלים הבירה ותמיד היה אומר: ‏ ‏"אמא, כשיהיה לי זמן אני אקח אותך ואת אבא לירושלים לראות את ‏ הרחובות שנלחמתי בהם". אך את הבטחתו זו לא זכה לקיים. מאז סיים את ‏ שירות החובה שלו, נשא לו אישה. הקים משפחה ונולדה לו בת. אביו מספר ‏ כי פעם ביקש ממנו לנסות ולהשתחרר משירות המילואים כי היה משותק אז ‏ ונשאר בלי עזרה, אך ברוך ענה לו: "לי יש תפקיד ובצבא לא יסתדרו בלעדי. ‏ אני גוף שלם ותאר לעצמך גוף שחסרה לו חוליה". לפני יציאתו לשירות ‏ המילואים האחרון אמר לבתו, שהיה מפקיד אותה בבית הוריו לפי צאתו: ‏ ‏"לימור, כשאשוב אני רוצה לשמוע שאת אומרת 'אבא'". אך גם לכך לא זכה. ‏ ביום ג' באב תשכ"ט (18.7.1969), נפל בהפגזת אויב באזור תעלת סואץ. הניח ‏ אישה ובת. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בחצור.‏ במכתב תנחומים למשפחה כתב המג"ד שלו: "ברוך הלך אתנו דרך ארוכה, ‏ בדרך הדם והעשן של שחרור ירושלים. הוא ישב אתנו בגבולות במלחמה ‏ במחבלים ובמסתננים, והוא התחבב על כולנו בטוב-לבו, במסעות שלא היה ‏ להם גבול ובכושר ובכשרון ביצוע שאין למעלה ממנו. הטלנו עליו תפקידים ‏ כבדי אחריות והוא ביצע אותם ללא דופי. נחלצנו למלא את תפקידנו מול ‏ האויב המצרי - ובמערכה זו נפל ברוך. הגדוד מרכין את דגלו ועומד דום לזכרו ‏ ‏- - -". מפקד הפלוגה כתב דברים לזכרו, שפירסמם בראש החוברת שהוצאה ‏ לזכרו: "היכרותי עם ברוך הייתה קצרה - פחות משבועיים - מן היום שהגענו ‏ לתעלה ועד ליום נפילתו. במשך שבועיים אלה עשה רושם רב כאדם וכחבר ‏ וגם כחייל וכמפקד מצטיין. בימים הראשונים לשבתנו במעוז הסתבר כי יש ‏ צורך להחליף את הרב-סמל הפלוגתי. כל המפקדים המליצו על ברוך כראוי ‏ ביותר לקבל את התפקיד, הן בזכות עצמו והן בזכות נסיונו בעבודה עוד ‏ מתקופת שירותו הסדיר. וכך היה את לרס"פ. מהרגע שקיבל על עצמו את ‏ התפקיד נשתנו פני המעוז. הוא הכניס אוירת עבודה ברוח חברית. תוך ימים ‏ מועטים הגענו בזכותו לפריון-עבודה עצום בכל התחומים בהם טיפל: ‏ ביעילות המבצעית, בעבודות ההתבצרות וגם בארגון חיי היומיום. הצורה בה ‏ עבד יכולה הייתה למוטט כל אדם. איני זוכר שראיתי אותו ישן יותר ‏ משעתיים רצופות. הייתה לו הרגשה רעה שלא יכול לצאת לפעילות מבצעית ‏ ‏(כגון פטרולים) ועל-כן דאג לשבץ עצמו, נוסף לעבודתו השוטפת, גם בשמירה ‏ ותצפיות ותורנויות שנות. אינני יודע מאין השיג את הכוח לעמוד במאמץ זה. ‏ לסיפוק הגיע משהתחילו חילופי-האש. במוצב הייתה עמדה מסוימת, שבלטה ‏ על פני השטח ושמשה מטרה תמידית לאש המצרים. ברוך, שתפקידו היה ‏ לשבץ את האנשים לעמדות, טען שאינו יכול לשלוח לעמדה מסוכנת זו ‏ מישהו מהחבר'ה ולכן נהג לרוץ שם בעצמו. שם היה יושב משך כל חילופי ‏ האש - - - במשך השבועיים גרנו מיטה ליד מיטה ושמעתי מפיו הרבה על ‏ אשתו ובתו (שעליהן הירבה לדבר ולחשוב), על הוריו, על חצור וגם פעילותו ‏ הספורטיבית - - - בבוקר היום האחרון לחייו קיבל מברק מביתו, המבקש ‏ ממנו לבוא בדחיפות הביתה. הבטחתי כי אעשה כל שביכלתי כדי להשיג לו ‏ את החופשה. אך כמה שעות לאחר קבלת המברק נפתחה עלינו אש מרגמות ‏ ומקלעים. כל חייל רץ לעמדתו על-פי התרגולת. ברוך רץ למקלע האהוב עליו ‏ כדי לענות באש - ובדרכו נפגע בפצצת מרגמה ונפל".‏ המועצה המקומית של חצור הוציאה לאור חוברת לזכרו של ברוך; ב"עלון ‏ לנופלים", שיצא מטעם בית-הספר בראש-פינה, הונצח שמו.‏ גני ברוך, יהי זכרו ברוך.‏