חיים גפן (ויין)

בנם-יחידם של אברהם ורבקה. נולד ביום כ"ח בניסן תש"ב (15.4.1942) ‏ בבואיינס-איירס, בירת-ארגנטינה. הוריו, ציונים וותיקים, עלו לארץ עם קום ‏ המדינה יחד עם בנם-יחידם בעזבם מאחריהם את חיי-הרווחה ביבשת ‏ אמריקה הלטינית. חיים למד וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בנהריה. ‏ לאחר-מכן למד בבית-הספר התיכון שם אך עבר לבית-הספר האיזורי במצובה ‏ להשלים בו את לימודיו התיכוניים, כי הדרך המובילה להגשמה קיבוצית ‏ נראתה בעיניו: הרעיון והמעש היו שלובים בו לשלמות אחת. בשיחה עם אביו ‏ אמר פעם: "אני מעריץ אותך על שהבאת אותי לארץ ולא השארת אותי ‏ בגולה". חובב-טבע נלהב היה וכוחו היה רב במקצועות הקשורים ‏ בידיעת-הארץ. אהב לטייל, להכיר וללמוד את הארץ ואת מרחביה. בקיבוצו ‏ היה אהוב על הכל, עבד בחריצות בענף-הבננות שם ושאף להתקדם בידיעות ‏ על הענף כשם ששאף ללמוד ולהשכיל בכל דבר ודבר.‏ כשהגיעה שעת-גיוסו לצה"ל באוקטובר 1960 רצה להיות צנחן וכשלא ניתן לו ‏ מבוקשו בגלל כושר לקוי נאבק קשה בפני מוסדות-הביטחון עד שניצח. כבן ‏ יחיד יכול היה לשמש בתפקידים בלתי-קרביים אך הוא הכריח את הוריו ‏ לחתום על בקשתו להצטרף ליחידה קרבית בטענו בפניהם: "בדרך זו חנכתם ‏ אותי; אל תעמדו בדרכי". אחרי שעבר את תקופת-הטירונות בנח"ל עבר קורס ‏ מ"כ וגם קורס-קצינים ובהגיעו לדרגת סגן עבר קורס-חבלה גם במילואים, ‏ שירת כמפקד-מחלקת החבלה בגדוד. אחד מחבריו סיפר שחיים אמר לו: ‏ ‏"תראה שלמה, אני משוכנע שתפרוץ מלחמה. אנחנו נגמור אתם מהר ונחזור ‏ הביתה". ואכן המלחמה פרצה. בערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל ובקרב ‏ על אום-כתף שבסיני, שהתחולל ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז ‏ ‏(6.6.1967), היה מפקד-החבלה של גדודו; כאשר נפצע קשה מפגז שהתפוצץ ‏ במשאית בוערת גילה גבורה ונכונות הקרבה. חבריו-לשירות ציינו אותו ‏ כעדין-נפש ואהוד ונערץ היה על כי מי שהכיר אותו על השקט והשלווה שבו ‏ ועל המתינות והביטחון במעשיו. הניח אישה וילד - ורעייתו בהריונה בשעת ‏ נפלו. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן ‏ הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות אשר במצובה. ‏ בחוברת שהוציאה עיריית נהריה לזכר הבנים שנפלו במערכה הוקדשו לו כמה ‏ עמודים. גם בספר "בדרכם", בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חללי ‏ האיחוד שנפלו במערכה, הובא זכרו בכמה עמודים.‏ גפן חיים, יהי זכרו ברוך.‏