דניאל ואזה

בן סלים וכתון. נולד בסוכות תש"ח (אוקטובר 1948) בדיאנה שבעיראק והיה ‏ השמיני בן עשרת אחיו. בשנת 1950 הגיעה משפחתו הענפה לארץ; את שמו ‏ ‏(דני) בחר לו בארץ ואילו שמו מלידה (סבח) - שתרגומו הוא "שחר" היה מעין ‏ ביטוי תמציתי לדמותו. המצב הכלכלי של המשפחה באותן שנות החמישים ‏ לא היה קל והאח הבכור, שהגיע לעין-חרוד, הביא אחריו את ארבעת אחיו. ‏ דני הצטרף אליהם בגיל 11 ונכנס לכיתה ה' של בית-הספר היסודי שם ‏ ולמסגרת הפנימייה. עד מהרה נקלט בחיי הכיתה והמשק ולא ידע כל ‏ משברים ותסביכים. הוא היה נוהג בשקט ובצנועה, שכן שתקן היה וסגור ‏ בתוך עצמו. אך כל מי שזכה להיות קרוב אחיו חש בחום אשר קרן על ‏ סביבותיו. הוא היה משען לחלשים בחברתו ופטרון לכל ילדי החוץ ולכן היה ‏ אהוב על הכל. גם לימודים תיכוניים למד בבית-הספר שבעין-חרוד והיה עמוד ‏ התוך בכיתתו, כי תמיד אפשר היה לסמוך עליו ולהיועץ בו. דני היה חבר ‏ בועדת החברה ובועדת הספורט והיה אחד מטובי נבחרת הכדורגל במשק; כן ‏ היה פעיל בארגונם של חוגי האתלטיקה ושל מבצעים ספורטיביים אחרים. ‏ הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד". אהב ילדים בכל לבו ואלה השיבו לו ‏ אהבה. קשור היה אליהם ובעיקר לילדי משפחתו הגדולה, ותמיד היה בא ‏ כשכיסיו מלאים "ממתקים לשבת" ועל פניו נסוכה בת-צחוק. לגביהם סימל ‏ יום השישי בשבוע את בואו של דני. דני לא אהב מריבות וסכסוכים ובשעת ‏ קטטה היה עומד מן הצד ולא מתערב אלא ברגע המתאים. בקולו השקט ‏ ובדבריו השקלים היה מפשר, מרגיע ומשכין שלום.‏ דני גויס לצה"ל בנובמבר 1966, אך לא הרבה לדבר על מעשיו בצבא, בעיקר ‏ מפני שלא אהב את אורח החיים בצבא. בנשמתו היה אזרח ולגביו היה עין ‏ חרוד ביתו ממש. בחופשותיו מן הצבא היה משתדל להגיע אל בני משפחתו ‏ המפוזרים על פני הארץ כולה; כאשר נשאל: "היכן אתה נמצא?" היה עונה, ‏ כמבקש להרגיע, "פה על-ידכם". אור ליום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), ימים ‏ ספורים לפני שחרורו מן השירות, נפל על האי גרין באיזור מפרץ סואץ. הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות בעין חרוד (מאוחד).‏ שר הבטחון, משה דיין, הספיד את דני ואת חבריו: "בנים אלה, אשר ככה ‏ חיים, ככה לוחמים, ככה מתים, הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו - ‏ בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה. יש מאורעות פשוטים, ‏ שהופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. בנים אלה הם אגדה שהייתה ‏ למציאות, חלומו של העם, עם גולה, דווה ומושפל, חלום שהיה למציאות של ‏ עצמאות, שלמולדת, של ירושלים, של יישוב ההר והמדבר, של מים ושל עצים ‏ ופרחים - אבל גם מציאות של דם, של קרבות, של לוויות, של גופות נקובות ‏ כדורים, השבים אלינו עם שחר נישאים באלונקות וכל מה שנותר לנו הוא ‏ לאמץ אותם אל לבנו, לחבק אותם בכאב עמוק מנשוא, באהבה שאין לה ‏ מלים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יפה מהם, יקר מהם - -". וכן סיים ‏ השר את דבריו: "הורי הבנים הנופלים במלחמה! לא לנחם, כי אם להיות ‏ עמכם באבל אנו כאן, להיות באבל זה יחד בכל לב ונפש". סגן אלוף מהיחידה ‏ כתב למשפחתו, בין יתר דבריו: "אנחנו יודעים מה היה דני למשפחתו ואתם ‏ יודעים מה היה דני לחבריו-לנשק. כולנו יודעים מה כבד המחיר ששילמנו ‏ בנפלו. לנחם איננו יכולים, אך אולי תקל עליכם במעט הידיעה שדני שילם ‏ בכל מה שהיה לו - בחייו. תוך ביצוע משימה קשה ומפוארת ולמען הערך ‏ החשוב ביותר מכולנו".‏ לזכרו של דני יצאה לאור בעין-חרוד (המאוחד) חוברת, הנושאת את שמו ‏ והכוללת שיחת חברים לנשק, מכתבים אחדים משלו, מכתבי תנחומים ‏ ותצלומים.‏ ואזה דני, יהי זכרו ברוך.‏