יצחק ויזנברג

בן יעקב וצביה. נולד ביום כ"ג בטבת תש"ג (31.12.1942) בכפר-סבא. כאשר ‏ הגיע לגיל הלימודים נכנס לבית-הספר הדתי על-שם בר-אילן. אז, בהשפעת ‏ חכמים ורבנים בישיבת חב"ד, נכנס יצחק לבית-הספר חב"ד בכפר-סבא ולמד ‏ שם מספר שנים. בשנת 1952 חזר יצחק לבית-הספר "בר-אילן" אחרי שקיבל ‏ פרס הצטיינות בבחינותיו. לאחר שקיבל תעודת-גמר הושפע על-ידי בני תורה ‏ לעבור ל"ישיבה". הוא הסכים ונכנס לישיבת חב"ד. אך כעבור יומיים ברח ‏ הביתה ללא הסבר - ובצער זה היה נס והייתה תשועה ליצחק, כי בו בערב ‏ הותקפה ה"ישיבה" על-ידי מסתננים שערכו שם הרג רב; בין אלה שנהרגו על ‏ קידוש-השם היה מורו החביב עליו, תושב כפר-סבא, והרבה מחבריו שלמדו ‏ אתו יחד בבית-הספר חב"ד. תחביבו היה הספורט. עם קבלו תעודת-הגמר של ‏ בית-הספר היסודי נתקבל למוסד "כפר בתיה" ברעננה, לבית-הספר המקצועי ‏ התיכוני הדתי. בסיימו את לימודיו שם התחיל לעבוד במקצועו כמסגר מיכני ‏ במוסך. היה ישר עם עצמו, עם חבריו ועם כל יודעיו, כפי שחונך בבתי-הספר ‏ השונים שבהם למד. את חינוכו קיבל גם בתנועת-הנוער "בני עקיבא", כראוי ‏ לבנם של וותיקי תנועת "תורה ועבודה". כל מכיריו הוקירוהו על ישרו ‏ וטוב-לבו. נעים-הליכות היה והתחבב על כל בני-משפחתו, ארוסתו ומיודעיו. ‏ מחלת האב ורתיקותו לערש-דווי רוב שנות-חייו וכן הירידה למקלטים בזמן ‏ מלחמת-הקוממיות הקשו על יצחק ואחיו שגדלו תחת השגחת האם ובעזרת ‏ סבא וסבתא. אבל הם עמדו במבחן הימים. כך עברו השנים עד פברואר 1961 ‏ כשיצחק גויס לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא לא הרבה לספר על אימוניו ועל ‏ צניחותיו וגם לא גילה שבאחת הצניחות נפגע ברגלו; רק במשך חלק ‏ מהבדיקות הרפואיות נתברר כי "הפרופיל" שלו ירד ואין רוצים להחזירו ‏ לצנחנים. ההצעה להעביר אותו לשירות הג"א זעזעה אותו ולא הסכים ‏ להצעה. הטיפול הרפואי העלה את ה"פרופיל" שלו אך הצנחנים סירבו ‏ להחזירו. כאשר שוחרר מן הצבא שב לחיי עבודה. בהגיע ימי הכוננות שלפני ‏ מלחמת ששת הימים היה מזועזע כי לא נקרא לדגל בזמן שכל חבריו כבר ‏ גויסו. הוא ניסה שוב ושוב לחדור לצנחנים אך הללו דחוהו בטענה: ‏ ‏"כשנצטרך - נקרא לך!" כאשר גברה המתיחות ורבו הגיוסים עלה בידי יצחק ‏ לשוב לאחת מיחידות הצנחנים והוא עלה בעיני עצמו. הוא השתתף בשחרור ‏ ירושלים המזרחית ומוסיאון רוקפלר וכן היה בין ראשוני הצנחנים שהגיעו ‏ לכותל והתרפקו עליו. בקבלו את צו-המילואים בחודש כסלו הוא חזר ליחידה ‏ וביום י"ח בכסלו תשכ"ח (20.12.1967) נפל בהתקפת חולית האויב על מוצב ‏ תצפית ליד גשר דמיה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-סבא. ‏ במכתב-התנחומים למשפחה בשם מפקדיו וחבריו-ליחידה, כתב מפקדו כי "כל ‏ אלה הזוכרים אותו, הן מהשירות הסדיר והן משירות המילואים, מציינים את ‏ אפיו החברותי, האחראי והאמיץ. ביחידה התרשמנו במיוחד ממאמציו לחזור ‏ לצנחנים, בעת היותו מוצב ביחידת הג"א מפאת פגיעה ברגל שקרתה בעת ‏ צניחה בשירות סדיר. על אף השתייכותו להג"א הגיע אלינו יצחק, מיד עם ‏ גיוס היחידה במלחמת ששת הימים, ואמר לנו שאינו יכול לראות את עצמו ‏ משרת בעורף בו בזמן שבחורים אחרים נלחמים בחזית. בנפילתו של יצחק ‏ אבד לנו חייל טוב ומסור". אחותו וגיסו קראו לבנם שנולד להם על שמו. ‏ בספר "במעלות גיבורים" בעריכת ישראל ארליך הוקדשו כמה עמודים לזכרו. ‏ כן הונצח שמו בספר "טללי אורות" שהוציאו ידידיו ומשפחתו.‏ ויזנברג יצחק ("איציק"), יהי זכרו ברוך.‏