קורות חיים:
בן ישראל ומלכה. נולד ביום כ"ד בכסלו תש"ז (17.12.1946) בחולון. בהיותו בן
שלוש שנים עברה המשפחה לגור בגבעתיים. הוא למד בבית-הספר היסודי
"גורדון" ובבית-הספר התיכון המקצועי "אורט". קירבה רבה חש פנחס לבית
ולמשפחה. בהגיעו לגיל 17 ניהל את חנות המכולת של אביו אשר נפל
למשכב. הוא אהב ללכת לבית-הכנסת, להתפלל ולשמוע פרקי חזנות.
האווירה המיוחדת בבית-הכנסת הביאה אותו להזדהות עם ערכי היהדות
וערכי המסורת. כבר בילדותו התגלה כילד בעל אופי השואף לעצמאות.
תשומת-לב מיוחדת היה מגלה לילדים קטנים ממנו. בסבלנות מרובה היה
מקשיב לסיפוריהם, ובשעה שאחד מידידיו הקטנים חלה, היה יושב ליד
מיטתו, כי לא יכול היה לשאת בסבלו של ילד אחר. הידידות הייתה לגביו ערך
חשוב, לכן היה מוכן תמיד לעזור לזולת ולעודד את ידידיו.
פנחס היה חברותי באופן יוצא מהכלל, היה הרוח החיה בכל אירוע חברתי
ותמיד היווה מרכזה של כל חברה. בכושר מנהיגותו ידע לעודד שיחה
וויכוחים ולעניין את כל הסובבים אותו. בטיולים אשר ארגן היה תורם
ליצירת אוירה נעימה. הצלחתם של טיול או מסיבה היו תלויים בהשתתפותו
של פנחס. הוא היה אידיאליסט מובהק בכל הקשור למדינת ישראל ולערכי
היהדות. הוא דגל ברעיון "ארץ ישראל השלמה" והיה מתווכח שעות ארוכות
עם אנשים שלא הסכימו לדעותיו. פעם התריס צעיר כנגדו: "מה אתה מוכן
לתת בשביל ארץ ישראל השלמה? הרי אתה יושב בתל-אביב ואינך עושה
מאומה", והוסיף בלגלוג: "שתי גדות לדיזנגוף". אך פנחס ענה לו בשקט
ובביטחון: "תתפלא! אני מוכן לתת הרבה" - והוא נתן… הוא היה מרבה
לטייל בכל רחבי ארץ-ישראל, יחד עם חבריו ומתפעל מהנופים מהמרחבים
ומהתפתחות המדינה. זיקתו של פנחס לארץ ישראל לא נבעה רק מעצם
העובדה שהוא נולד בה וגדל בה. הייתה זאת זיקה היסטורית-לאומית אשר
שורשיה יונקים מן המסורת היהודית. הוא ראה את עצמו כחלק משלשלת
הדורות של העם היהודי ולא היה מוכן לקבל את החלוקה בין ישראלי ליהודי.
ארץ-ישראל הייתה בעיניו בית לאומי של היהודים מכל תפוצות הגולה, לפיכך
הרבה להדגיש את הצורך בעלייה. הוא לא יכול היה לתפוש כיצד אין אנשים
מבינים כי ארץ-ישראל איננה רק בתחומי הקו הירוק, כי שנקבע בהסכמי
שביתת הנשק בשנת 1949. הוא עמד על דעתו כי העם היהודי יושב בארץ, לא
מתוקף הסכמים אלה, אלא בתוקף זכותו ההיסטורית של ארץ-ישראל, לכן
השטחים המשוחררים הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
פנחס גויס לצה"ל בנובמבר 1964 ולאחר גיוסו נשלח לבית-הספר הטכני של
חיל-האוויר, אולם פנחס רצה לשרת ביחידה קרבית ולפיכך התנדב לצנחנים.
לאחר שסיים קורס מפקדי כיתות נשלח לקורס קצינים. בהיותו בקורס
קצינים חלתה אמו ונפטרה, מקרה זה פגע בו קשות, והוא התלבט הרבה אם
להמשיך בקורס. רק ההכרה כי אמו רצתה לראותו קצין בצה"ל הניעה אותו
לסיים את קורס הקצינים. פנחס הכיר בחשיבות של החינוך בצה"ל, לכן
השתדל להרחיב את אופקי המחשבה של חייליו וללמוד אותם להתבונן על
סביבם. במסעות ובטיולים ראה ערך חינוכי חשוב בהקניית אהבת המולדת.
באחד המסעות המפרכים של יחידתו ליד חיפה, הוא אירגן סיור לחייליו
בתחנת החשמל ואמר להם: "הצבא הוא בית-ספר לאהבת הארץ ולהכרתה
ויש לנצל הזדמנות זו להכיר מפעל זה". במלחמת ששת הימים היה פנחס
מפקד מחלקה והשתתף בפריצת הצנחנים לרצועת עזה ולאחר מכן השתתף
בקרבות ברמת הגולן.
פנחס ראה בכל אדם ייצור אנוש, ממנו ניתן ללמוד הרבה. יש שהיה יוצא בין
אנשים, בעיקר לשווקים ההומים מתרשם מהתנהגותם ויודע לקלוט את
המוזר והמעניין שבהם. בדרך, בין גבעתיים לפתח-תקוה, היה נוהג לפעמים
לשלם דמי נסיעה לנהגי מוניות כדי שיאספו חיילים אשר המתינו ל"טרמפ"
בצדי הדרכים. גם בחיילי האויב ראה פנחס יצורי אנוש. במלחמת ששת
הימים הוא השתתף בקרב הראשון במבואות אל-עריש ושם נתקלה פלוגתו
במארב מצרי. כדור של פנחס פגע בחייל מצרי, בעת הסתערות. פנחס הגיע
אל גווית הנופל ונעצר לרגע נדהם. מפקדו האיץ בו להמשיך בקרב ואז רכן
פנחס, כיסה את פני החייל המצרי בכובע פלדה והמשיך בהסתערות. במלחמה
זו ידע פנחס זעזוע נפשי. הוא ראה את המוות מקרוב באובדן חברים וחיילים
ששירתו יחד עמו, ונפשו נפגעה. חסר מנוחה חזר לביתו ולא יכול היה למצוא
את מקומו, חודשים אחדים לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך התקשה
להסתדר בחיים האזרחיים, כפי שעשו חבריו. הוא חיפש מטרה ותכלית לחייו,
כי חש שהוא חייב לתת לחייו הצדקה ומשמעות, כיון שהוא נותר בין החיים
בעוד רבים מחבריו לא זכו לכך. רבים מהסובבים אותו לא יכלו להבין את
היסוסיו והתלבטויותיו והוא גם לא טרח להסביר להם את הרגשתו; רק את
חבריו הקרובים שיתף בהרהורי לבו. הוא טווה תוכניות רבות לעתיד ושאף
להמשיך בלימודים כדי לפתח את אישיותו, אך מותו הקדים לבוא.
עם שחרורו המשיך בפעילות למען ארץ-ישראל השלמה. בצעדה שנערכה זמן
קצר לפני צאתו למילואים, אירגן פנחס יחד עם חברים אחדים חלוקת תגים
לצועדים עליהם נכתב "הצועדים בארצנו". הוא עצמו הצטרף לקבוצה
שניסתה, לאחר מלחמת ששת הימים, לעשות למען עליה לשטחים
המשוחררים והקמת עיר. אולם, הרעיון לא עלה יפה מסיבות פוליטיות.
למרות פעולותיו הרבות, התרוצצויות במוסדות שונים ופגישותיו על אישים.
על-אף אכזבתו, המשיך פנחס בפעילותו והצטרף לקבוצה שהתכוננה להתנחל
בסביבת שכם, הוא עלה להתיישב עם קבוצה זו ואף-על-פי שהשלטונות עיכבו
את ההתנחלות לא מנע מפנחס מלהמשיך בפעילות. הוא הגיע למסקנה כי אם
ביצירת חדש עדיין לא הצליח, חובה עליו להשתדל, לעזור ולתמוך במה שכבר
קיים. הוא התרשם עמוקות מיישוב היהודים בחברון מתוך הכרתם הדתית
ותחושתם הלאומית כי זה ביתם. הוא נקשר קשר נפשי עמוק אל בית ג'לא,
היא גלה התנ"כית, אשר ליד בית-לחם. הוא היה מוקסם מן הנוף המרהיב
ביופיו שנשקף משם. ירושלים ממרומי ההר והרי יהודה סביב לה, ואלה
הביאוהו לידי התרגשות אמיתית. הוא הוקיר את האנשים שהתיישבו במקום
ונאחזו בו בעקשנות, על-אף הקשיים, ללא מים וחשמל ותנאים הכרחיים,
וללא אישור השלטונות. פנחס נסע למקום לעתים קרובות, כדי לעזור
בתפקידי שמירה בלילות. הוא גם אירגן חברים אחרים לאותה מטרה
ובהתלהבות מרובה השתתף בליל הסדר בשנת תשכ"ט, שהיה חג הפסח
הראשון ליושבי בית-ג'לא. בסוף אפריל 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל,
אשר ממנו לא חזר. ביום י"ז באייר תש"ל (23.5.1970), נפל סגן פנחס בקרב על
גדות התעלה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
מפקדו כתב במכתב תנחומים לאב השכול: "פיני היה ממפקדי המעוז בזמן
הפשיטה הראשונה בקו, אשר נהדפה בהצלחה מרובה. פיני הגיע למעוז לאחר
שאחד ממפקדי המעוז הקודמים נהרג בהפגזה כבדה שירדה על המעוז ומצא
את חיילי המעוז אבלים ויתומים. למרות ההרס והחורבן ששררו במעוז, הוא
לא אמר נואש ועבד יומם ולילה למען שיקומו, כולל הרמת המורל אצל
החיילים ששהו במחיצתו. תוך זמן קצר חולל נפלאות והמעוז, שהיה תפארת
הגיזרה, חזר למצבו הקודם. לאורחיו הרבים שביקרוהו במעוז נהג להראות
בגאוה את חדר-האוכל אותו טיפח. יד הגורל רצתה ופיני נלקח ממך ומאתנו
באותו חדר אוכל מטופח, כאשר בזמן ההפגזה על המעוז מצא בו מקלט יחד
עם שישה מחבריו, כולל מפקד הגיזרה. תתנחם בידיעה כי בנך לא נפל לשוא,
אלא על עבודה והגנתה של המולדת". כחודש לאחר נפילתו של פנחס, כתב
סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות מכתב אל חברי הועד שהוקם
להנצחת שמו, בזו הלשון: "נפגשתי עם פיני במעוזו בבוקר שלאחר הדיפת
ההתקפה המצרית בה הוא הצטיין כל כך, שמעתי מפיו פרטי פרטים
והתרשמתי מאוד מאישיותו הדינאמית והקוסמת. נדברנו להיפגש פעם נוספת
לשיחה על אפשרויות התיישבות בשטחים המוחזקים, אך הגבר הצעיר
החולם נפל על משמרתו".
הועד להנצחת שמו הוציא לאור ספר לזכרו בשם "פיני".
טייטלבוים פנחס ("פיני"), יהי זכרו ברוך.