פנחס טייטלבוים

תאריך לידה:
17 בדצמבר 1946
תאריך נפילה:
23 במאי 1970
דרגה:
סגן
שנת נפילה:
1970
תקופת נפילה:
מלחמת ההתשה
שם היחידה:
מקחצ"ר 24
מקום קבורה:
קרית-שאול
קורות חיים:
בן ישראל ומלכה. נולד ביום כ"ד בכסלו תש"ז (17.12.1946) בחולון. בהיותו בן ‏ שלוש שנים עברה המשפחה לגור בגבעתיים. הוא למד בבית-הספר היסודי ‏ ‏"גורדון" ובבית-הספר התיכון המקצועי "אורט". קירבה רבה חש פנחס לבית ‏ ולמשפחה. בהגיעו לגיל 17 ניהל את חנות המכולת של אביו אשר נפל ‏ למשכב. הוא אהב ללכת לבית-הכנסת, להתפלל ולשמוע פרקי חזנות. ‏ האווירה המיוחדת בבית-הכנסת הביאה אותו להזדהות עם ערכי היהדות ‏ וערכי המסורת. כבר בילדותו התגלה כילד בעל אופי השואף לעצמאות. ‏ תשומת-לב מיוחדת היה מגלה לילדים קטנים ממנו. בסבלנות מרובה היה ‏ מקשיב לסיפוריהם, ובשעה שאחד מידידיו הקטנים חלה, היה יושב ליד ‏ מיטתו, כי לא יכול היה לשאת בסבלו של ילד אחר. הידידות הייתה לגביו ערך ‏ חשוב, לכן היה מוכן תמיד לעזור לזולת ולעודד את ידידיו.‏ פנחס היה חברותי באופן יוצא מהכלל, היה הרוח החיה בכל אירוע חברתי ‏ ותמיד היווה מרכזה של כל חברה. בכושר מנהיגותו ידע לעודד שיחה ‏ וויכוחים ולעניין את כל הסובבים אותו. בטיולים אשר ארגן היה תורם ‏ ליצירת אוירה נעימה. הצלחתם של טיול או מסיבה היו תלויים בהשתתפותו ‏ של פנחס. הוא היה אידיאליסט מובהק בכל הקשור למדינת ישראל ולערכי ‏ היהדות. הוא דגל ברעיון "ארץ ישראל השלמה" והיה מתווכח שעות ארוכות ‏ עם אנשים שלא הסכימו לדעותיו. פעם התריס צעיר כנגדו: "מה אתה מוכן ‏ לתת בשביל ארץ ישראל השלמה? הרי אתה יושב בתל-אביב ואינך עושה ‏ מאומה", והוסיף בלגלוג: "שתי גדות לדיזנגוף". אך פנחס ענה לו בשקט ‏ ובביטחון: "תתפלא! אני מוכן לתת הרבה" - והוא נתן… הוא היה מרבה ‏ לטייל בכל רחבי ארץ-ישראל, יחד עם חבריו ומתפעל מהנופים מהמרחבים ‏ ומהתפתחות המדינה. זיקתו של פנחס לארץ ישראל לא נבעה רק מעצם ‏ העובדה שהוא נולד בה וגדל בה. הייתה זאת זיקה היסטורית-לאומית אשר ‏ שורשיה יונקים מן המסורת היהודית. הוא ראה את עצמו כחלק משלשלת ‏ הדורות של העם היהודי ולא היה מוכן לקבל את החלוקה בין ישראלי ליהודי. ‏ ארץ-ישראל הייתה בעיניו בית לאומי של היהודים מכל תפוצות הגולה, לפיכך ‏ הרבה להדגיש את הצורך בעלייה. הוא לא יכול היה לתפוש כיצד אין אנשים ‏ מבינים כי ארץ-ישראל איננה רק בתחומי הקו הירוק, כי שנקבע בהסכמי ‏ שביתת הנשק בשנת 1949. הוא עמד על דעתו כי העם היהודי יושב בארץ, לא ‏ מתוקף הסכמים אלה, אלא בתוקף זכותו ההיסטורית של ארץ-ישראל, לכן ‏ השטחים המשוחררים הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.‏ פנחס גויס לצה"ל בנובמבר 1964 ולאחר גיוסו נשלח לבית-הספר הטכני של ‏ חיל-האוויר, אולם פנחס רצה לשרת ביחידה קרבית ולפיכך התנדב לצנחנים. ‏ לאחר שסיים קורס מפקדי כיתות נשלח לקורס קצינים. בהיותו בקורס ‏ קצינים חלתה אמו ונפטרה, מקרה זה פגע בו קשות, והוא התלבט הרבה אם ‏ להמשיך בקורס. רק ההכרה כי אמו רצתה לראותו קצין בצה"ל הניעה אותו ‏ לסיים את קורס הקצינים. פנחס הכיר בחשיבות של החינוך בצה"ל, לכן ‏ השתדל להרחיב את אופקי המחשבה של חייליו וללמוד אותם להתבונן על ‏ סביבם. במסעות ובטיולים ראה ערך חינוכי חשוב בהקניית אהבת המולדת. ‏ באחד המסעות המפרכים של יחידתו ליד חיפה, הוא אירגן סיור לחייליו ‏ בתחנת החשמל ואמר להם: "הצבא הוא בית-ספר לאהבת הארץ ולהכרתה ‏ ויש לנצל הזדמנות זו להכיר מפעל זה". במלחמת ששת הימים היה פנחס ‏ מפקד מחלקה והשתתף בפריצת הצנחנים לרצועת עזה ולאחר מכן השתתף ‏ בקרבות ברמת הגולן.‏ פנחס ראה בכל אדם ייצור אנוש, ממנו ניתן ללמוד הרבה. יש שהיה יוצא בין ‏ אנשים, בעיקר לשווקים ההומים מתרשם מהתנהגותם ויודע לקלוט את ‏ המוזר והמעניין שבהם. בדרך, בין גבעתיים לפתח-תקוה, היה נוהג לפעמים ‏ לשלם דמי נסיעה לנהגי מוניות כדי שיאספו חיילים אשר המתינו ל"טרמפ" ‏ בצדי הדרכים. גם בחיילי האויב ראה פנחס יצורי אנוש. במלחמת ששת ‏ הימים הוא השתתף בקרב הראשון במבואות אל-עריש ושם נתקלה פלוגתו ‏ במארב מצרי. כדור של פנחס פגע בחייל מצרי, בעת הסתערות. פנחס הגיע ‏ אל גווית הנופל ונעצר לרגע נדהם. מפקדו האיץ בו להמשיך בקרב ואז רכן ‏ פנחס, כיסה את פני החייל המצרי בכובע פלדה והמשיך בהסתערות. במלחמה ‏ זו ידע פנחס זעזוע נפשי. הוא ראה את המוות מקרוב באובדן חברים וחיילים ‏ ששירתו יחד עמו, ונפשו נפגעה. חסר מנוחה חזר לביתו ולא יכול היה למצוא ‏ את מקומו, חודשים אחדים לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך התקשה ‏ להסתדר בחיים האזרחיים, כפי שעשו חבריו. הוא חיפש מטרה ותכלית לחייו, ‏ כי חש שהוא חייב לתת לחייו הצדקה ומשמעות, כיון שהוא נותר בין החיים ‏ בעוד רבים מחבריו לא זכו לכך. רבים מהסובבים אותו לא יכלו להבין את ‏ היסוסיו והתלבטויותיו והוא גם לא טרח להסביר להם את הרגשתו; רק את ‏ חבריו הקרובים שיתף בהרהורי לבו. הוא טווה תוכניות רבות לעתיד ושאף ‏ להמשיך בלימודים כדי לפתח את אישיותו, אך מותו הקדים לבוא.‏ עם שחרורו המשיך בפעילות למען ארץ-ישראל השלמה. בצעדה שנערכה זמן ‏ קצר לפני צאתו למילואים, אירגן פנחס יחד עם חברים אחדים חלוקת תגים ‏ לצועדים עליהם נכתב "הצועדים בארצנו". הוא עצמו הצטרף לקבוצה ‏ שניסתה, לאחר מלחמת ששת הימים, לעשות למען עליה לשטחים ‏ המשוחררים והקמת עיר. אולם, הרעיון לא עלה יפה מסיבות פוליטיות. ‏ למרות פעולותיו הרבות, התרוצצויות במוסדות שונים ופגישותיו על אישים. ‏ על-אף אכזבתו, המשיך פנחס בפעילותו והצטרף לקבוצה שהתכוננה להתנחל ‏ בסביבת שכם, הוא עלה להתיישב עם קבוצה זו ואף-על-פי שהשלטונות עיכבו ‏ את ההתנחלות לא מנע מפנחס מלהמשיך בפעילות. הוא הגיע למסקנה כי אם ‏ ביצירת חדש עדיין לא הצליח, חובה עליו להשתדל, לעזור ולתמוך במה שכבר ‏ קיים. הוא התרשם עמוקות מיישוב היהודים בחברון מתוך הכרתם הדתית ‏ ותחושתם הלאומית כי זה ביתם. הוא נקשר קשר נפשי עמוק אל בית ג'לא, ‏ היא גלה התנ"כית, אשר ליד בית-לחם. הוא היה מוקסם מן הנוף המרהיב ‏ ביופיו שנשקף משם. ירושלים ממרומי ההר והרי יהודה סביב לה, ואלה ‏ הביאוהו לידי התרגשות אמיתית. הוא הוקיר את האנשים שהתיישבו במקום ‏ ונאחזו בו בעקשנות, על-אף הקשיים, ללא מים וחשמל ותנאים הכרחיים, ‏ וללא אישור השלטונות. פנחס נסע למקום לעתים קרובות, כדי לעזור ‏ בתפקידי שמירה בלילות. הוא גם אירגן חברים אחרים לאותה מטרה ‏ ובהתלהבות מרובה השתתף בליל הסדר בשנת תשכ"ט, שהיה חג הפסח ‏ הראשון ליושבי בית-ג'לא. בסוף אפריל 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל, ‏ אשר ממנו לא חזר. ביום י"ז באייר תש"ל (23.5.1970), נפל סגן פנחס בקרב על ‏ גדות התעלה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.‏ מפקדו כתב במכתב תנחומים לאב השכול: "פיני היה ממפקדי המעוז בזמן ‏ הפשיטה הראשונה בקו, אשר נהדפה בהצלחה מרובה. פיני הגיע למעוז לאחר שאחד ממפקדי המעוז הקודמים נהרג בהפגזה כבדה שירדה על המעוז ומצא ‏ את חיילי המעוז אבלים ויתומים. למרות ההרס והחורבן ששררו במעוז, הוא ‏ לא אמר נואש ועבד יומם ולילה למען שיקומו, כולל הרמת המורל אצל ‏ החיילים ששהו במחיצתו. תוך זמן קצר חולל נפלאות והמעוז, שהיה תפארת ‏ הגיזרה, חזר למצבו הקודם. לאורחיו הרבים שביקרוהו במעוז נהג להראות ‏ בגאוה את חדר-האוכל אותו טיפח. יד הגורל רצתה ופיני נלקח ממך ומאתנו ‏ באותו חדר אוכל מטופח, כאשר בזמן ההפגזה על המעוז מצא בו מקלט יחד ‏ עם שישה מחבריו, כולל מפקד הגיזרה. תתנחם בידיעה כי בנך לא נפל לשוא, ‏ אלא על עבודה והגנתה של המולדת". כחודש לאחר נפילתו של פנחס, כתב ‏ סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות מכתב אל חברי הועד שהוקם ‏ להנצחת שמו, בזו הלשון: "נפגשתי עם פיני במעוזו בבוקר שלאחר הדיפת ‏ ההתקפה המצרית בה הוא הצטיין כל כך, שמעתי מפיו פרטי פרטים ‏ והתרשמתי מאוד מאישיותו הדינאמית והקוסמת. נדברנו להיפגש פעם נוספת ‏ לשיחה על אפשרויות התיישבות בשטחים המוחזקים, אך הגבר הצעיר ‏ החולם נפל על משמרתו".‏ הועד להנצחת שמו הוציא לאור ספר לזכרו בשם "פיני".‏ טייטלבוים פנחס ("פיני"), יהי זכרו ברוך.‏
נרות שהודלקו: 18הדלק נר