משה כהן

בן-זקונים להוריו בנימין ושרה. נולד בשנת תש"ז (1947) בארביל, בירת ‏ עיראק. בילדותו עברו על משה יסורים ותלאות. מתחילה היה חולה ‏ ולאחר-מכן גדל במצב קשה בהם לא הייתה הפרנסה מצויה בבית. אבל סוף ‏ סוף נגאלה המשפחה ויצאה מן העיירה ארביל לעלות לארץ-הקודש. ‏ המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951 והוא אז בן שלוש בלבד, וגדולה הייתה ‏ שמחתם בדרכם על אדמת-הארץ. משה התחיל לגדול תחת שמי-הארץ ‏ התכולים ולחיות באווירתה החופשית. אמנם המשפחה עברה את כל ‏ חבלי-הקליטה של הימים ההם, ימי העלייה ההמונית, אך כשהתחילו להקים ‏ את המושבים החדשים בחבל תענך החליטו ההורים להצטרף למשפחת ‏ עובדי-האדמה והיו בין מקימי המושב מיטב. את לימודיו התחיל בבית-הספר ‏ שבחבל תענך ומוריו ניבאו למשה גדולות עוד בהיותו בכיתה א'. תלמיד ‏ מצטיין היה ואהב לעזור לחבריו בלימודים. עם סיימו את לימודיו בבית-הספר ‏ היסודי היה הוא שעודד את אלה אשר היססו להמשיך בלימודים. אולם לא ‏ בלימודים בלבד עסק; בן מסור היה להורים ובשובו מבית-הספר היה ממהר ‏ מיד לצאת לשדה לעזור לאביו בעבודה. ובשעות-הערב - ויש גם עד שעות ‏ הלילה המאוחרות - היה מכין שיעוריו. מראשי-החבורה היה משה, חבר פעיל ‏ בועד-הכיתה והיה בין מכיני המסיבות והחגיגות. שקט היה מטבעו, תמיד ‏ מרוצה ובחיוך היה מקבל את פני כל בא. כאמור משה המשיך את לימודיו ‏ בבית-הספר התיכון ושלוש שנים של לימודיו התיכוניים בעפולה היו בשבילו ‏ מלאות רשמים וחוויות. הוריו שמחו בו ובהתקדמותו וראו כי הוא הנהו ‏ הפיצוי על סבלם הרב בעבר. בהיותו בכיתה ז' תיכונית גויס משה עם כל ‏ חבריו לשירות הלאומי - ככל תלמידי השביעית. שירות זה היה בחודש כסלו ‏ ולמרות הקור והגשם ביקש המ"כ מתנדבים למשמרת-הלילה ומשה היה ‏ מראשוני המתנדבים. כאשר חזר משה מן השמירה סיפר שזו הייתה לו חוויה ‏ נעימה ביותר. אף כי שמר בלילה יצא לעבודה למחרת הבוקר עם השאר. אך ‏ לא עבר זמן רב ומשה כבר היה במדרשה למורים "קלמניה" שליד בית-ברל ‏ בצופית. הוא שאף לשמש בהוראה במושבים הצעירים ולחנך את התלמידים ‏ לאהבת-ישראל, נופיה, שדותיה ובוניה. במדרשה זו התכונן לקראת הייעוד ‏ הזה. במדרשה כבתיכון, הייתה שעתו פנויה יותר ללימודים, כי אז היה לומד ‏ רק חצי היום ובחצי השני נחלץ לעזרת-הוריו במשק. למחרת מסיבת הסיום ‏ במדרשה גויס משה לצה"ל; זה היה בנובמבר 1966. הוא התנדב לצנחנים ‏ שהאמין שזוהי יחידה המוכיחה את עצמה, כפי שאמר. הזמן עבר ומאז היה ‏ משה במצבים קשים, אך הוא לא התאונן ולא אמר נואש. ימי הכוננות ‏ והמלחמה הגיעו ומשה יצא מהם בשלום. משה השתתף בפעולות רבות וגם ‏ במירדפים אחרי חבלנים ומרצחים ובכל מצב היה מלא תושייה ובטחון עד ‏ צאתו עם חבריו ביום ד' במרחשוון תשכ"ט (26.10.1968), הוא יום ההפגזה ‏ הפתאומית אשר תפשה אותו במארב בשעת יציאה למיבצעים כשהם רצים ‏ כולם לתפוש מחסה. אז התפוצץ ביניהם פגז והוא נפצע קשה. אמנם הוא ‏ קיבל טיפול רפואי ונחבש אך מיד מת מפצעיו; זה היה בדרך לתעלה. הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בעפולה.‏ מפקדו, במכתב-התנחומים ששלח למשפחתו, כתב: "משה הגיע אלינו מיחידה ‏ מפוארת שרשמה פרק מזהיר בתולדות הצנחנים. מפקדיו מספרים שהיה ‏ אהוד, מקובל ולוחם מצויין, הצטיין בכל הקורסים שעבר בהם ואנו תלינו בו ‏ הרבה תקוות. משה נפל בארץ הזאת כגיבור הלוחם על עצמאותו. אני בטוח ‏ שאם היה צריך לבחור בין בטחון מדומה בארץ, ממנה עלתה משפחתו, לבין ‏ מצב בטחוני קשה בארץ ישראל, היה בוחר בארץ ישראל כפי שבחרו הוריו". ‏ את מכתבו סיים המפקד במשפט: "אני בטוח שמשה עשה הכל למען הזולת ‏ ולכן אנחנו חייבים להמשיך במקום שהוא הפסיק - אנחנו ואתם". אחרי נפלו ‏ יצא לאור, ביזמת הנוער מן המושבים מיטב, פרזון ואביטל וביזמת חבריו ‏ מ"קלמניה" ספר הנושא את שמו. ידידו הטוב של משה אמר על ספר זה: "אני ‏ תקווה שהצעירים ידעו לשאוב עידוד, אומץ ואורך רוח מדפי-הספר הנושאים ‏ את דמותו. המרפאה האיזורית נקראה על שמו וכן חדר-העיון בבית-הספר. ‏ בנובמבר 1969 הוסר הלוט מעל פסל שנקרא על-ידי עושהו החובב שמעון ‏ גולדמן (איש תל-עדשים), לזכרו של משה - "היונה הזועקת" עושה-הפסל, איש ‏ המושב הוותיק ומנהל מטעי-הסוכנות באיזור אמר, כי הוא התעניין ושאל ‏ לדרכו של משה בעודנו בחיים. "מצאתי", אמר, "כי כמוהו כרבים, הלובשים ‏ מדי-צנחנים, הוא היה איש שלום, אוהב את הבריות, את העמל ואת השדות. ‏ על כן בחרתי ביונה, יונה אחוזת כאב, כסמל לדרכו, קראתי לה, "היונה ‏ הזועקת" - ורק שתי מלים חרותות עליה: "יד לבן". המועצה המקומית ‏ ‏"הגלבוע" הוציאה חוברת לזכר הנופלים מבניה - והוא בתוכם.‏ כהן משה ("מוסה"), יהי זכרו ברוך.‏