שלמה כהן

בן אורי ואני. נולד ביום כ"ב בסיוון תרצ"ו (12.6.1936) בעיר ארנהיים אשר ‏ בהולנד. משפחתו הייתה אמידה מאד בהולנד אך בפרוץ מלחמת-העולם ‏ השנייה עזב את ביתו ומצא מחבוא בבית-נוצרים טובי-לב שאימצו אותו ‏ במשך כל שנות המלחמה. את הוריו שוב לא זכה לראות כי הם ניספו על-ידי ‏ הנאצים ובהגיעו לגיל י"ב (השנת 1947) עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער" ‏ לכפר-ידידיה ושם אומץ על-ידי משפחת-איכרים מקומית ומצא לו פינה חמה. ‏ לאחר-מכן נמצא במוסד "אהבה" בקרית-ביאליק והגיע לחברת-הנוער של ‏ הקיבוץ נצר סירני שבו התגורר לאחריו וסיים את לימודיו בבית-הספר תיכון. ‏ בבוא מועד גיוסו לצה"ל בשנת 1955 התנדב לצנחנים. השתתף בכמה ‏ פעולות-תגמול ובמערכת-סיני והיה בין הצונחים במעבר המיתלה. אחרי ‏ שחרורו מן הצבא חזר לכפר-ידידיה, משם - לצפת, ומשם - לחיפה, זו התחנה ‏ האחרונה בחיי הנדודים שלו. למרות חיי הטלטול והנדודים ממקום למקום ‏ היה חפשי מתסבוכים, לא היה מר-נפש, תמיד חייך ולא נטר איבה לאיש. ‏ חרוץ היה ולא אהב בטלה; עבד כטרקטוריסט, ומאהבתו לספורט לימד ‏ שחייה והיה גם מציל. בשלוש השנים האחרונות לחייו היה פקיד בבנק לאומי ‏ לישראל ובכל עיסוקיו היה רציני ועשה את עבודתו לשביעות רצון המעבידים. ‏ לכל מקום שהגיע התאקלם והשתלב בחיים ללא מחיצות כלשהן. הכל ‏ אהבוהו על תכונות-נפשו הנאות. מדי פעם היה יוצא לשירות-מילואים ‏ וכשהוצע לו לעזוב את הצנחנים סירב לעשות כן. במלחמת ששת הימים ‏ נקרא לדגל וביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), הוא היום השלישי לקרבות, ‏ נפל מפגיעת-פגז ישירה בחצר-המנזר מול שער שכם שבעיר העתיקה ‏ בירושלים. הניח אישה וילד; בנפלו הייתה אשתו בהריון. שעות אחדות לפני ‏ נפלו הספיק לכתוב במכתב הביתה ובו כתוב לאמר: "הסיבוב הראשון נגמר. ‏ להתראות!" - ולא ידע שלווה כי אמנם לגביו היה זה הסיבוב האחרון. ‏ שנה שנה נערכת תחרות על שמו לאליפות ארצות בטניס-שולחן לנכים ‏ במועדון ספיבק ברמת-גן. בספר "מאירות גברו" בהוצאת מפקדת הצנחנים ‏ הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור הקרב האחרון שלו.‏ כהן שלמה ("בבון"), יהי זכרו ברוך.‏