צבי מגן (מוצנוב)

בן משה ושרה. נולד ביום י"ג בסיוון תש"ו (12.6.1946) במושב עין-עירון. סיים ‏ את לימודיו בבית-הספר היסודי בכרכור ובבית-הספר התיכון בחדרה, ועוד ‏ בהיותו תלמיד הייתה לו השקפת-עולם רצופת אידיאלים של יושר, אחריות, ‏ אהבת האדם והמולדת. נטה לספרות. מגיל 12 ועד לגיוסו בצה"ל ביולי 1964 ‏ היה פעיל בהדרכת-נוער. עוד בילדותו התבלט בכשרונו לקשור קשרי ידידות. ‏ חוג-מכריו הלך וגדל והקשרים בינו לבינם הלכו ונתהדקו משנה לשנה. נסע ‏ לקורסים להכשרת מדריכי-נוער ותרם לא מעט להדרכת-הנוער במושב; דאג ‏ להם למועדון ולציודו כדי למלא תוכן את ערביהם הפנויים; אהבה מיוחדת ‏ הייתה לו גם לטיולים ולמסעות (אל מדבר יהודה, לפרוזדור ירושלים, לגליל ‏ ולמרחבי הנגב) ואלה חיזקו את אהבתו לארץ. על אהבת המולדת אמר באחד ‏ משיחותיו האחרונות: "זוהי אהבה הנרכשת לא על-ידי ישיבה בבית ‏ והתבוננות בתמונות-נוף אלא על-ידי הליכה ברגל בשבילי הארץ ותחושה ‏ בלתי-אמצעית של הנוף ומרחבי המולדת. בשעת גיוסו לא נמצא ראוי להיות ‏ חייל קרבי אך הוא לא השלים עם תפקיד של "ג'ובניק" בצבא ודרש בדיקה ‏ חדשה. כן נבדק שוב ושוב על-ידי רופאים עד שהצליח להביא אישור שגבו, ‏ אשר ממנו סבל, הוא בסדר. כך עלה בידו להגשים את רצונו ולהיספח ‏ לחיל-הצנחנים. אחרי שסיים קורס מ"כ וקורס-קצינים הגיע לדרגת סגן. ‏ השתתף בפעולות-תגמול אחדות ומפקדיו גמרו עליו את ההלל. מפגישה ‏ ראשונה, מעיד עליו מפקד-יחידתו, ברור היה שאפשר לסמוך עליו כי יעשה ‏ את המוטל עליו ואף למעלה מזה - ולא בתוקף פקודה אלא מתוך הכרה ‏ פנימית עמוקה. שהעבודה חייבת להיעשות ביסודיות ובכל הלב. בשעה ‏ ששוחרר מהצבא (בינואר 1967) נרשם כסטודנט בפקולטה לרפואה ‏ באוניברסיטה בתל-אביב, כי אמר: "הצנחנים זקוקים לרופאים אך לא כל ‏ רופא הולך לצנחנים". מחשש שמא לא יתקבל לפקולטה לרפואה נרשם גם ‏ לארכיאולוגיה, כי באמצעותה קיווה לחקור את צפונות הנגב. בעצם ימי ‏ המתיחות שקדמו למלחמת ששת הימים ציפה כל הזמן לצו הגיוס. לא פעם ‏ נסע לגדודו באין קריאה או צו. במיבצע סמוע, לדוגמא, השתתף למרות שהיה ‏ בחופשה. ביום הגיוס הכללי אשר לפני מלחמת ששת הימים לא חיכה ויצא ‏ ליחידתו. "יש שקוראים ויש שהולכים", ענה לאמו כשהיא תמהה על כך; "אני ‏ הולך". בגלויה האחרונה להוריו יום לפני נפלו כתב בין השאר: "רק בקשה ‏ אחת לי אליכם: אל נא תיתפסו לרגשנות מופרזת. היו בטוחים וסמוכים ‏ שכוחו של צה"ל רב ועצום ושום מתנכל לא יוכל לו. המורל אצל החברה גבוה ‏ בצורה לא רגילה. הביטחון בניצחון הוא מוחלט. מי שחי את הדברים יודע מה ‏ רב כוחו ועצמתו של צה"ל, ומובן שאין שום פקפוק בפרקי ההיסטוריה ‏ המזהירים שצה"ל עומד לרשום בימים הקרובים". ולמחרת, ביום השני ‏ לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), השתתף בקרב על שחרור ונפל על ‏ גבעת התחמושת. על גילוי אומץ-לב ודביקות במטרה צוין לשבח על-ידי אלוף ‏ פיקוד-המרכז ובתעודת הצל"ש תואר מעשה בגבורה כדלהלן: צבי לחם ‏ כמפקד מחלקה בגדוד צנחנים ובעת הלחימה הסתער בראש מחלקתו ופרץ ‏ קדימה. כאשר נעצר הכוח על-יד הבונקר המבוצר פרץ הוא עצמו לעברו ‏ ובזרקו רימון מצא את מותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ‏ שעל הר-הרצל בירושלים.‏ לוח-שיש הוצב לזכרו בעין עירון ולזכר עוד שלושה שנפלו. זכרו הועלה ‏ בחוברת שהוציא בית-הספר התיכון בחדרה. בספר "מאריות גברו" של מפקדת ‏ הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור קרבו האחרון. גם בספרו של משה ‏ נתן "המלחמה על ירושלים" הוזכר שמו. תיאור הקרב הובא ב"ספר הגבורה" ‏ בהוצאת אגודת העיתונאים העבריים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן. ‏ מגן (מוצנוב) צבי ("צביקה"), יהי זכרו ברוך.‏