גד מנלה

בן דויד וגניה. נולד ביום ז' בשבט תש"ו (9.1.1946) בקיבוץ תל-יצחק שבשרון, ‏ אשר הוריו היו בין מייסדיו אחרי שהגיעו לארץ במסגרת "הנוער הציוני". ‏ מטבעו היה גד ביישן ותכונה זו התבטאה בו בחוסר רצון לדבר בציבור בכלל ‏ ועל עצמו בפרט וכן לא נטה להתגאות בהישגיו בצבא. לשני דברים היה רוחש ‏ חיבה מקטנותו - למכונאות ולגורי-כלבים. המוסך היה לו ביתו השני ובאשר ‏ הלך נדמה היה שבמוסך כל מעייניו, כי גד אהב לפרק ולהרכיב ולבדוק את ‏ קרבי-המכונות ולדעת מה מקומם ומה מטרתם. חיבתו זו דחפתו בכל עת ‏ ובכל שעה למקום בו היו מתקנים כלים ומכוניות ושם גילה את ידיעתו ואת ‏ יכולתו. כן הייתה לו "חולשה" יתירה לגורי כלבים שליד ביתו. הוא לא יכול ‏ היה לעבור ולשמוע את יללתם בלי שילטפם ויקדם את פניהם בחיבה. דומה ‏ שעליהם היה שופך את האהבה שבלבו, את כל רגשותיו. בבית-הספר היסודי ‏ גילה את כשרונותיו הטכניים והמיכניים וכאשר סיים את לימודיו בו נשלח ‏ לבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" שבנהריה כדי ללמוד פרק במכונות ‏ חקלאיות. עוד בגיל צעיר אהב לטייל הרבה ובפרוטות-הכיס שקיבל רכש ‏ אטלס לעצמו. לאחר-מכן היה שוקע בקריאת ספרי הרפתקאות ובספרים על ‏ ארצות רחוקות. עיניו הגדולות כאילו רצו להבין את כל מה שנאמר וכל ‏ הנעשה. משהו מיוחד היה בהן, בביטוי העצב והעליצות שבתוכן, בערפליות ‏ מבטן ובדרך הבנתן וחכמתן. ביולי 1963 הגיע מועד גיוסו לצה"ל ואז יצאו ‏ הוא וחבריו לכפר-גליקסון - לנח"ל. תחילה היה הרושם שאין הצבא אהוד - ‏ במיוחד עליו, כי הוא לא אהב לבצע פקודות של אחרים; הוא היה ממהר ‏ להחליט ולבצע את כל מה שקיבל על עצמו במלוא האחריות, בלי שפחד ובלי ‏ שהיסס. לא אהב לדבר ולהשמיע דברים כשם שלא אהב שידובר בו ועליו, אך ‏ כשהיה משמיע משהו היו אלה דברי טעם ומחשבה. חבריו הכירו אותו כצייד ‏ מעולה האוהב לשוטט עם "הרוגטקה" בידו, אולם שובבותו לא הסתירה את ‏ לבו הטוב שהיה מוכן לעזור לזולתו בכל עת ובכל שעה בלי שאהב להתבלט, ‏ מפני שמטבעו היה ביישן, כאמור, ונחבא אל הכלים. כאשר נסתיימה התקופה ‏ בכפר-גליקסון מיהר לבקש את העברתו לנח"ל מוצנח. מעניין לציין כי מה ‏ שהביא אותו להתנדבות לצנחנים היה חוסר עניין בגידול הגזר בשדות משק ‏ כפר-גליקסון ולכתו אחרי לבו היה מעשה אופייני מצדו - ומיד הזדהה עם ‏ ההווי המיוחד של הצנחנים. הוא התגבר על הפחד והשתלט על עצמו מתוך ‏ קור-רוח מחושב - ובכך מצא סיפוק. בחיי-הצבא מצא לו אתגר ותמיד הציב ‏ לעצמו פסגה של מעשה רב שאליה היה מוכרח להגיע, כי זה היה הקו הברור ‏ שלו: לא לוותר ולא להיכנע לכשלונות, יהיו אשר יהיו. הוא דרש מחניכיו את ‏ המכסימום שאדם יכול לדרוש מעצמו: לא את המאמץ הגופני דרש כי אם ‏ כוח-רצון להגיע למטרה, והיו שאמרו עליו: "אחרי מפקד כזה נלך ללא חשש, ‏ בידיעה ברורה שהוא יודע את אשר לפניו". הוא שלט בעצמו בכל מצב ובכל ‏ סיכון ויכולת זו היא שמילאה את כל הוויתו. נאמר עליו שהיה נחפז ונמהר ‏ כלפי חוץ וכלפי הסובבים אותו, אולם רק מניעים פנימיים הביאו אותו לכך. ‏ אחרי שגמר את השירות הסדיר שלו בדרגת סגן-משנה התנדב לשירות-קבע ‏ ובמלחמת ששת הימים היו תכניות נועזות מצדו בשביל סיירת הצנחנים, ‏ תכניות על מיבצעים שדרשו תעצומות-נפש ואחריות מרובה. בשטח הקרבי ‏ הפך לדמות בולטת ובמשך הזמן הגיע גד לדרגת סרן - וכתום המלחמה, בשעה ‏ שחזר ממנה, היה עטור-נצחונות. על אומץ-לבו ועל תושייתו במיבצע כראמה, ‏ שאירע ביום 21 במארס 1968, בצאתו בזחל"ם תחת אש-האויב העזה למשוך ‏ אליו את האש כדי לאפשר לכוחותינו לאתר את מקורות-האש של האויב, ‏ ונוסף לכך על חלצו פצועים בהיותם תחת אש עזה ורצופה, צויין לשבח ‏ על-ידי הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב. האות הוענק לו ביוני - ולאחר חודש ‏ ימים, ביום א' באב תשכ"ח (26.7.1968), נפל גד בשעת מירדף אחרי חבלנים ‏ בבקעת הירדן יחד עם אל"מ אריק רגב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ‏ בתל-יצחק.‏ בראשית ישיבתה השבועית של הוועדה המרכזת של ההסתדרות התייחדו ‏ חבריה עם זכרם של גד ואריה שנפלו באותו קרב ושיגרה תנחומים ‏ למשפחות, לצה"ל ולקיבוץ תל-יצחק שהשתייך אליו גד. לאחר שני טכסי ‏ האזכרה הפשוטים והקצרים ב"שלושים" לנפלו ולנפילת אריה רגב נתכנסו ‏ מפקדים, קצינים, חיילים והתייחדו עם זכרם מתוך העלאת זכרונות עליהם. ‏ קיבוצו הוציא חוברת בשם "גדי", אשר בה פורסמו דבריהם של אישים שונים, ‏ וביניהם דברי הרמטכ"ל, שציין את גד כאחד "מן המעולים שבשכבת ‏ המפקדים הצעירים בשירות-קבע. הוא צמח בקיבוץ ובשל בצה"ל - והערכים ‏ שיינק משני מקורות אלה מצאו באישיותו ובנפשו קרקע פוריה. הוא התחנך ‏ על הגשמה חלוצית במשקו ועל דוגמה אישית והמושג 'אחרי' בצה"ל, קלט ‏ את התורה ודבק בה. לתפקידיו בצה"ל התמסר כליל תוך הזדהות מוחלטת ‏ כשהוא מצוייד לא רק בנכונות וברצון טוב אלא גם בתכונות יכולת וחושים ‏ מפותחים להפליא, שבזכותם הצטיין בשדה ומילא תפקידיו בהצלחה ‏ ובכשרון…" גם "רפול" (אלוף-משנה רפאל איתן, קצין הצנחנים הראשי) כתב ‏ עליו באותה חוברת בספרו על "הזכות הגדולה שהייתה לו להכיר את גד. הוא ‏ עמד על טיבו כאשר מינה אותו לסגן מפקד-הסיירת. הוא סיפר איך גד שב ‏ אחרי מלחמת ששת הימים מפני ש"משעמם בבית! רוצה לחזור" - ואז היה ‏ לקצין-המיבצעים. בתקופה ההיא ממש שלגביו החלה בפעולת כראמה, עמד ‏ על טיבו ולאחר מיבצע זה באו תקריות, מירדפים, סיורים וטיסות לרוב וגם ‏ שבת אחים יחד בשיחות ארוכות על מלחמת ששת הימים, על ‏ פעולות-התגמול ועל חינוך ילדים כלוחמים. אלוף (במילואים) עוזי נרקיס אף ‏ הוא מספר על פגישתו הראשונה בגדי ועל הפגישות עמו לאחר-מכן - עד ‏ לימיו האחרונים. קיבוצו של גד החליט להקים ליום השנה לנפלו ולנפול אריה ‏ רגב את "בית גדי". ואכן ביום השנה היה טקס חנוכת-הבית אשר הוקדש ‏ לסימפוזיון על הנושא "הגבורה בעם ישראל". השר משה קול ואלוף פיקוד ‏ המרכז השמיעו דברים על נושא זה. הועד להקמת הבית הוציא שתי חוברות ‏ באנגלית בשם "גדי". שמו וזכרו הועלה בספר "המסתערים ראשונה" לאורי ‏ מילשטיין וכן בספר "אחרי" לשלמה נקדימון. בספר "המלחמה שלאחר ‏ המלחמה" בהוצאת ענף ההדרכה וההסברה שבמטכ"ל מסופר על הקרב שעליו ‏ צוין לשבח.‏ מנלה גד ("גדי"), יהי זכרו ברוך.‏