צבי עופר (יבקובסקי)

בן מיכאל ושרה, ממייסדי כפר אז"ר ומוותיקי ה"הגנה". נולד ביום ט"ו באדר ‏ א' תרצ"ב (22.2.1932) בפתח-תקוה. כאשר הגיע לגיל-הלימודים למד ‏ בבית-הספר החקלאי בנהלל וסיים בו את לימודיו. בן ט"ו היה כשפרצה ‏ מלחמת-הקוממיות - ואז "נמלט" מן הבית והצטרף לפלמ"ח. מאז היה ראשון ‏ לכל משימה בפעולות הצבאיות בהן השתתף. תמיד היה מוכן להתנדב להן ‏ והיה ראשון למלא כל תפקיד בהצלחה ובכשרון. השתתף במבצע "דני", נלחם ‏ בחזית המרכז והדרום ובשעת שחרורו הייתה לו דרגת סמל. אחרי הקמת ‏ המדינה "ניסה" לשוב לחיי אזרח ועבד בחברת "מקורות", אבל בסתר לבו ידע ‏ כי בטחון המדינה חשוב יותר מכל דבר, ובשנת 1952, בהשפעת ידידו ‏ בן-מושבו משה עפרון (שנפל בפעולת-התגמול בשנת 1956) חזר צבי לצה"ל. ‏ הפעם היה כבר קצין והוטל עליו להקים יחידה שתערוך מירדפים ומארבים ‏ לפדאיונים. מתפקיד זה הגיע לצנחנים, וביחידות, שעליהן פקד אריק שרון, ‏ מצא את רוח הפלמ"ח בלבושה החדש; הוא מצא שם את רוח הכושר האישי ‏ והנכונות להקרבה, את ההתלהבות לפעול ואת ההכרה שהתפקיד הקרבי ‏ איננו נטל בלבד, אלא ייעוד. צבי השתתף במירב פעולות-התגמול של ‏ הצנחנים ושם נתגלה כלוחם לבלי חת. בשנת 1960 היה קצין מודיעין - ‏ ובתפקיד זה נהג בצניעות רבה ובענווה. הוא שאף לשלמות ולעלייה ‏ בסולם-הדרגות אך לא כאיש השש אלי קרב אלא כאיש היודע שבצוק-העתים ‏ תהיה זו אחת החובות המוטלות על בני ישראל ויהיה צורך לעמוד בהן בכבוד. ‏ כאמור, הוא לא רצה בלחימה, שכן האדם שבו היה הקובע את דרכו ומנהגיו - ‏ גם ביחסו לחברים-לנשק וגם כלפי מפקדים בכירים ממנו. הוא היה מוכן לבוא ‏ לעזרת כולם, לתת סעד וסיוע לכל חבר ועצה לכל נצרך. במערכת-סיני היה ‏ יחד עם כוח הצנחנים שנלחם במעבר המיתלה. בשנת 1962 קיבל על עצמו ‏ להיות אחד המפקדים בפעולת-התגמול שבוצעה נגד המוצב הסורי שעל שפת ‏ הכנרת, הלא הוא נוקייב. הצלחתו בנוקייב באה בגלל העזתו ודבקותו במטרה ‏ ועל כך צוין לשבח מטעם הרמטכ"ל. בפרוץ מלחמת ששת הימים היה צבי ‏ מפקד כוח בחטיבת ירושלים - זה הכוח אשר כבש את בית-לחם וחברון, והוא ‏ נתמנה להיות מושלה הצבאי הראשון של חברון. מיד יצא שמו לתהילה ‏ בערים הללו שכן השכיל לשלוט באנשיו שלא יפגעו באוכלוסיה האזרחית. לא ‏ ייפלא איפוא שכאשר בא צבי לחברון, זמן רב לאחר שכבר החל לכהן כמושלה ‏ הצבאי של העיר, היה מתקבל בכבוד רב. מיד לאחר מלחמת ששת הימים ‏ נשלח צבי לשכם ונהפך למושלה הצבאי. כלפי אזרחיה של העיר הזאת נהג ‏ בדרך של אגרוף בכפפה של משי. לדוגמא: פעם, קרוב לשעת חצות, בא אל ‏ ביתו רץ והביא חבילה חתומה בידו ובחבילה - חיסון נגד שיתוק ילדים. צבי ‏ הסביר ליושבים: "הבוקר התגלה בשכם ילד קטן שלקה בחום גבוה; יש חשש ‏ לשיתוק ילדים; החלטתי איפוא להביא מחר בבוקר מתל-אביב מנה של ‏ תרכיבי-חיסון והילד הערבי יקבל את הזריקה ואני מקווה שיבריא". אך באחד ‏ הימים חדל צבי להיות מושלה הצבאי של שכם וחזר לתפקיד קרבי. המפקד ‏ המוכשר והמצליח נמשך שוב לצה"ל ורעייתו העירה שמאז חזר לכוח הלוחם ‏ הפך צבי לאדם חדש והרגיש עצמו מאושר; פניו העידו, שהוא מלא מרץ ‏ וצעיר יותר וכולו אומר התלהבות. היו לו תכניות על מבנה היחידה ואלו ‏ שינויים להכניס בה. אך הגורל תיכנן אחרת, כי ביום כ"ט בכסלו תשכ"ט ‏ ‏(20.12.1968) הגיע צבי לואדי קלט, מערבית ליריחו, במירדף אחרי כנופיית ‏ חבלנים שפניה היו מועדות לירושלים כדי לפגוע באזרחיה. במירדף זה, צעד ‏ צבי, כדרכו תמיד, בראש טור של חיילים, שהעפיל אל מצוקי ואדי קלט ואז ‏ נורה ונפגע קשות ולאחר שפינוהו אל בית-החולים מת מפצעיו. הניח אישה ‏ וארבעה ילדים - בן ושלוש בנות, שהצעירה בהן הייתה כבת שנתיים בנפול ‏ אביה. שבועיים לפני שנפל בא הביתה לחופשה וכבן-כפר מלידה עשה הרבה ‏ מזמנו החצר-ביתו כשהוא יושב על טרקטור וחורש את האדמה בין עצי הפרי. ‏ הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. לחלוק לו את ‏ הכבוד האחרון באו שר-הבטחון משה דיין, הרמטכ"ל, קצינים וידידים מכל ‏ קצות-הארץ. שר-הבטחון אמר על קברו כי סגן-אלוף עופר היה אחד החיילים ‏ אשר רק צרור בחזה יעצור אותם. הוא סיפר כי ראה מראות רבים בעשרים ‏ שנותיו בצה"ל וראייתו הייתה נוקבת. עמוד-תווך היה צבא ומפקד בכיר, ‏ וההולכים אתו שאבו ממנו בטחון והשראה.‏ ספר בשם "צביקה" יצא לאור על-ידי משפחתו. שמו מוזכר ומופיע בספרים ‏ שונים וביניהם "ספר הצנחנים", "המסתערים ראשונה" לאורי מילשטיין, ‏ ‏"חודש הארוך ביותר" למ' בר-זוהר, "המירדף של הצנחנים" ו"צל"ש" (עשרים ‏ שנות גבורה בישראל) ליהודה הראל, "השבח להם" למרדכי נאור.‏ עופר (יבקובסקי) צבי ("צביקה"), יהי זכרו ברוך.‏