יצחק - אייזיק פישר

בן יעקב-אריה ומינדל. נולד ביום ג' בכסלו תש"ב (23.11.1941) באלבה-יוליה ‏ שברומניה. בשנת 1947, לאחר שהייה של שנה בקפריסין, עלתה משפחתו ‏ לארץ והתיישבה ברעננה. הוא למד בבית-הספר היסודי "יבנה" עד כיתה ה' ‏ ובכיתה ו' עבר לבית-הספר של החינוך העצמאי בהרצליה. אחרי כן למד ‏ במוסדות החינוך של ישיבת פוניבז', גם ב"ישיבה" הקטנה וגם ב"ישיבה" ‏ הגדולה. יצחק התבלט מאוד בלימודים ונשא חן וחסד בעיני מוריו, אשר ‏ ניבאו לו עתיד גדול. הוא תכנן תכניות לבוא לעזרת אביו, שנאבק עם צורכי ‏ הפרנסה בעבודתו הקשה, ואמר לעמוד לימינו ולסייע בידו. אולם קודם לכן ‏ ידע שעליו למלא את חובתו הלאומית ולשרת בצבא. הוא רצה להתגייס ‏ לצבא מיד בבוא שעתו לגיוס, כשהיה בן 18, אך אביו שוחח אתו ואמר לו ‏ שאולי כדאי שילמד עוד שנה או שנתיים ואחר כך יצא לשירות בצה"ל. גם ‏ רבותיו ב"ישיבת פוניבז'" לחצו עליו כי ידחה את גיוסו וימשיך ללמוד, אך ‏ יצחק סירב לכולם. הוא החליט להתגייס במועד ולהצטרף לנח"ל. מאחר ‏ שהיה איש פועלי אגודת ישראל הצטרף לגרעין נח"ל "חורב" של ארגון הנוער ‏ החרדי "עזרא".‏ יצחק גויס לצה"ל בשלהי יולי 1959. הוא הגיע לצבא הישר מן ה"ישיבה" ‏ וחזותו החיצונית העידה על כך. היו לו זקן ופאות וציציות שבלטו מלבושו ‏ וכך נשאר עד יומו האחרון בצבא ובחייו האזרחיים. הוא בלט בקסמו האישי, ‏ בהליכותיו, בצניעותו וביושר-לבו. מעל לכל התעלה במסירותו ובנאמנותו ‏ לתפקידו, כפי שאירע במשימתו האחרונה, אשר ממנה לא חזר. יצחק היה ‏ צנוע וגישתו שקולה לכל עניין ותכונות אלה היו דוגמא ומופת לחבריו ‏ מהגרעין, יחד עם זאת היה מלא חדות-חיים. מכל דבר מעולם היה נוהג ‏ להתפעל. הוא היה נוהג להתרחק מן המחלוקת ומן הקטטה ושמר על ‏ עקרונותיו. הוא שמר מצוות בקפדנות גם בתנאים הקשים ביותר. ביחידה ‏ הכירוהו בהתנהגותו למופת, כחייל וכאדם. הוא אמנם היה נחבא אל הכלים ‏ אך ביחידתו העריכוהו וחיבבוהו חבריו מפקדיו, חילוניים כדתיים, ורחשו לו ‏ כבוד אף כי לגביהם גילם יצחק את דמות הצעיר החרדי. תמיד ידע לעודד ‏ חברים במילתא דבדיחותא, בטפיחה על השכם ובעיקר בחיוכו. יצחק ניגן ‏ במפוחית-פה והיה שותף לכל שמחה. אחרי שסיים את תקופת הטירונות ‏ עשה כחצי שנה בהיאחזות בארותיים באזור ניצנה, ועד שיצא לאימון ‏ המתקדם עשה בקיבוץ חפץ-חיים. בנח"ל המוצנח צורף לקורס מפקדי כיתות, ‏ עבר קורס צניחה ובסופו הוענקה לו דרגת רב"ט. עד סוף שירותו בצה"ל עשה ‏ בקיבוץ שעלבים. לאחר שחרורו משירות סדיר בתחילת 1962 עבד בעבודות ‏ שונות לפרנסתו. הוא למד שרטוט-בנין ומאז עבד כשרטט. כעבור ארבע שנים ‏ נשא לו אישה ויחד הקימו את ביתם בבני-ברק; שם נולדו להם בת ושני בנים. ‏ מאז שחרורו הוצב לגדוד-צנחנים נודע ובו שירת שירות מילואים. במלחמת ‏ ששת הימים השתתף עם גדודו בכיבוש ירושלים. הוא היה אחד הראשונים ‏ שהגיעו אל הכותל המערבי. לימים אמר: "ברוך השם שזכיתי להיות בן ‏ משחררי ירושלים, בין ראשוני המתפללים ליד הכותל המערבי המשוחרר. ‏ עברתי את הקרבות הקשים בשלום. ודאי היו אלה התפילין שהחזקתי עם ‏ מחסנית של כדורים שהיו בכיסי. המחסנית נפגעה בכדור אך הוא נעצר; הוא ‏ לא פגע בתפילין ולא בסידור שהיו בתוך הכיס - וברוך השם, גם לא בי". כתום ‏ מלחמת ששת הימים שב יצחק לביתו - לרעייתו ולילדיו. הוא נתחבב על ‏ חבריו ובעיקר על שאינם שומרי מצוות. הם בקשו את קרבתו ולא פעם היו ‏ מבלים במחיצתו בלילות-שבת, בזמירות של שבת ובניגוני חסידיים. כן היה ‏ גם בשירותו בסביבות יריחו ליד גשר דמיה. הוא מילא את חובתו באמונה וגם ‏ בתפקידי שמירה לא הרשה לזולתו למלא את מקומו בשמירה של שבת. ‏ ‏"הגורל הצפוי אינו צריך לחול על זולתי", אמר - והכל הכירו לו טובה על כך. ‏ במחצית נובמבר 1969 נקרא לשירות מילואים פעיל. אור ליום ח' בטבת תש"ל ‏ ‏(16.12.1969) נפגע טרקטוריסט בהפגזת המצרים ויצחק חש עם מפקדו לחלץ ‏ את הפצוע. הם היו חשופים להפגזה ובקרבת מקום נפלה פצצה וכך מצא את ‏ מותו, הוא - ועמו מפקדו והטרקטוריסט הפצוע. הוא הובא למנוחת-עולמים ‏ בבית-הקברות בבני-ברק.‏ לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו בשם "אילן שנגדע"; חבריו של יצחק ‏ הנציחו את זכרו על-ידי ייסוד קופת גמילות-חסדים על שמו; לזכרו נערך ‏ שיעור של דף יומי בגמרא, אשר בו אומרים את השיעור רבנים וגדולי תורה.‏ פישר יצחק אייזיק, יהי זכרו ברוך.‏