חיים רוסק

בן אברהם ודבורה. נולד בראש-השנה תרצ"ח (6.9.1938) בעיר סלוצ'ק ‏ שברוסיה. אביו, שהיה טנקיסט בצבא האדום, נפל בשנת 1941 בימים ‏ הראשונים למלחמה ואמו נדדה עם בנה וחיפשה מחסה ומזון לה ולילדה. תוך ‏ כדי נדודיהם מתה מרעב וחיים נדד לבית-יתומים בטשקנט ובסמרקנד עד ‏ תום המלחמה. בהמשך נדודיו הגיע למינכן ושם מצא את קרובי משפחתו ‏ ואתם עלה לארץ, בשנת 1949. חיים למד בישיבת פונביץ' בבני-ברק ‏ ולאחר-מכן עבר לכפר הנוער הדתי בכפר-חסידים, ואחרי שסיים שם, למד ‏ שנה בבית-הספר החקלאי "עיינות". הייתה לו נטייה לציור ולפיסול. חיים היה ‏ מפעיל טרקטורים בציוד מיכני כבד בחברת "מקורות" ותוך כדי עבודתו על ‏ הטרקטור היה מצייר ומחפש אפשרות של ביטוי פנימי לדמיונו העשיר בציור ‏ ובפיסול. כן היטיב לשיר וללוות עצמו בגיטרה. בין תחביביו היה איסוף ‏ אבנים, שצורתן הזכירה לו דמויות של בעלי-חיים, בני-אדם ועצים במצבים ‏ שונים. את אשר החסיר בלימודיו הפורמליים השלים בטביעת-עין, בביטוי ‏ אמנותי, ונפשו העשירה והאוהבת התבטאה בעבודה יוצרת. חיים גילה אמון ‏ בבני-אדם, הראה יחס של אמון לכל והצטיין בעזרתו לחבריו. גישתו לאדם ‏ הייתה ישירה, ללא מחיצות וללא גינונים.‏ באוגוסט 1955 גויס לצה"ל והוצב לחיל-התותחנים. הוא אמנם ביקש להצטרף ‏ לצנחנים אך בגלל מגבלות שונות לא התקבל. רק לאחר פניה ישירה לרמטכ"ל ‏ הועבר ליחידה אשר בה חשקה נפשו. השתתף בפעולות-תגמול רבות ובאחת ‏ מהן נפצע בירכו. בתקופת החלמתו השתתף בפעולות בקלקיליה. כן לחם ‏ ועבר בשלום את מערכת-סיני. לאחר שחרורו מצה"ל התקבל כחבר במושב ‏ אביחיל והתחיל לטוות את מסכת חלומותיו על חיי שלווה אחרי חיי נדודים. ‏ מדי פעם היה יוצא לשירות-מילואים ואף במלחמת ששת הימים נקרא לדגל ‏ וביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (16.6.1967) נפל בקרב שנערך ‏ בשכונה האמריקאית אשר בירושלים העתיקה. חיים צוין לשבח על-ידי ‏ הרמטכ"ל על "גילוי אומץ-לב ורוח התנדבות" - והמעשה תואר כדלקמן: "ביום ‏ ה- 6 ביוני 1967, בקרב על שחרור ירושלים, לחם חיים ביחידת-צנחנים. ‏ במהלך-הלחימה נקלעו שלושה אוטובוסים, שהסיעו חיילים, לשטח שניתכה ‏ עליו אש כבדה מעמדות קרובות יותר. החיילים זינקו מן האוטובוסים ותפשו ‏ מחסה. כאשר התעורר חשש שאחד החיילים נפצע ונשאר מוטל באחד ‏ האוטובוסים התנדב חיים ופרץ לעבר הרכב הפגוע כדי לחלצו. בפעולה זו ‏ נפגע - ונפל". הניח אישה בהריונה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ‏ הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.‏ מפקד-הפלוגה כתב במכתב-התנחומים למשפחתו כי "חיים היה חייל מסור ‏ ותמיד היה מוכן להתנדב לכל משימה. גם בקרב אחרון רץ להציל חיי חבר ‏ פצוע ואז הוא נפגע בעצמו". ב"ספר הגבורה", שבהוצאת אגודת העיתונאים ‏ בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן, הובא תיאור קרבו האחרון. בספר "מאריות ‏ גברו" של מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור בקרב האחרון ‏ שלו. בידיעות האיזור שהוציאה המועצה האיזורית של עמק-חפר הונצח שמו ‏ וכן בחוברת "תלמים", ירחון תנועת המושבים, בחוברת שהוקדשה לבנים ‏ ולחברי המושבים שנפלו על הגנת המולדת במלחמת ששת הימים, הועלה ‏ זכרו. ב"גוילי אש", כרך ד', הוא ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו ‏ במערכות-ישראל, הובא מעזבונו.‏ רוסק חיים ("חיימקה", "צ'לינדר", "פסיק"), יהי זכרו ברוך.‏