אהוד רם

בן דן ויהודית. נולד ביום כ"ז בכסלו תש"ו (2.12.1945) בחניתה ולמד ‏ בבית-הספר היסודי בחניתה ובבית-הספר התיכון האזורי הקיבוצי בסולם-צור. ‏ מאז היה ילד צעיר אהב לצאת לטיולי בית-הספר ולהשתתף במשחקי הילדים, ‏ בהם בלטה תכונתו כסייר מעולה וכושר מנהיגותו. משהתבגר החל לעקוב ‏ אחר אורח חייהן של ציפורים. בעקשנות ובסבלנות היה אורב להן וצופה בהן ‏ שעות ארוכות כדי לצלמן בסביבתן הטבעית. עבודת הסיכום שלו בכיתה ח' ‏ ועבודת הגמר בכיתה י' נסבו על הציפור (הגדרון) והתבססו על מחקר, כושר ‏ הסתכלות וידיעה עמוקה. כשנה לפני מועד גיוסו חלה במחלה שלא זוהתה ‏ בעוד מועד. בגללה נדחה גיוסו והוטלה בספק יכולתו לשרת בחיל קרבי. בימי ‏ מחלתו היה מוצא לו פורקן בציור. בגלל מחלתו החל מפגר בלימודים. אך ‏ משהחלים עשה מאמץ עקשני, השיג את הפיגור בלימודים וסיים כאחד ‏ המצטיינים בכיתה. באותו זמן הטיל את עצמו לפעולה, שמטרתה קידום ‏ סיכוייו להשתבץ בחיל קרבי בצה"ל. הוא עסק בהתמדה באימון גופני ‏ אינטנסיבי ופעל ללא ליאות בספורט לסוגיו. במיוחד התמסר למשחק ‏ הכדור-עף ובשטח זה ריכז סביבו את כל הפעילות בחניתה. הוא הפך לרוחו ‏ החיה ולדמות המדריכה בקבוצת הכדור-עף של חניתה שהחלה אז את ראשוני ‏ צעדיה בליגה הארצית. הוא ריכז סביבו נבחרת צעירה ועודד אותה, כך שתוך ‏ שלוש שנים הגיעה לליגה הלאומית בכדור-עף.‏ אודי גויס לצה"ל בנובמבר 1964. למרות היותו עסוק בפעילות הצבאית, לא ‏ הזניח את קבוצתו ובכל הזדמנות היה מגיע הביתה לאימונים ולמשחקים, על ‏ אף עייפותו ועל אף ריחוקו. אך הוא עשה זאת בלא לפגוע כמלוא הנימה ‏ בתפקידיו ובמשימותיו. כשהתגייס נתקבל לחיל קרבי וסיים את קורס ‏ הקצינים כחניך מצטיין. ביחידתו, שבה מילא במסירות תפקידי הדרכה ופיקוד ‏ והשתתף במבצעיה, הגיע לדרגת סרן. אמנם הוא מצא עניין בכל האתגרים ‏ והמשימות של יחידתו, אך בכל זאת ראה את עצמו שותף פעיל וער לנעשה ‏ בחניתה. הוא השתתף באסיפות חברים ושמר על הקשר הדוק עם קיבוצו. ‏ הוא עמד לשאת לו אישה ולהקים בקיבוץ את ביתו. ביום ה' באב תשכ"ט ‏ ‏(20.7.1969), נפל רב-סרן אהוד בקרב על האי גרין שבאזור מפרץ סואץ. הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות בחניתה.‏ למחרת נפילתו הספיד שר הביטחון, משה דיין, את אהוד וחבריו ובין השאר ‏ אמר: "בנים אלה, אשר ככה חיים, ככה לוחמים וככה מתים הם הגבר הנפלא ‏ ביותר שיש לנו בחיינו - בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה. יש ‏ מאורעות פשוטים, ההופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. בנים אלה הם ‏ אגדה שהייתה למציאות, חלומו של עם, עם גולה, דוה ומושפל, חלום שהיה ‏ למציאות - מציאות של עצמאות, של מולדת, של ירושלים, של יישוב ההר ‏ והמדבר, של מים ושל עצים ופרחים - אבל גם מציאות של דם, של קרבנות, ‏ של לויות, של גופות נקובי כדורים, השבים אלינו עם שחר, נישאים ‏ באלונקות וכל מה שנותר לנו הוא לאמץ אותם על לבנו, לחבק אותם בכאב ‏ עמוק מנשוא, אהבה שאין לה מילים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יפה ‏ מהם, יקר מהם - - ". וכך סיים השר את השר את הספדו: "הורי הבנים ‏ הנופלים במלחמה! לא לנחם, כי אם להיות עמכם באבל אנו כאן, להיות ‏ באבל זה יחד בכל לב ונפש". קבוצת חניתה הוציאה לאור לזכרו חוברת בשם ‏ ‏"אודי".‏ רם אהוד ("אודי"), יהי זכרו ברוך.‏