ראובן שדה

בן מרדכי-יחזקאל וחיה. נולד ביום ה' בסיוון תרצ"ז (15.5.1937) במדריד ‏ שבספרד. הוריו - יוצאי פולין, שנדדו שנים רבות כפליטים ברחבי-אירופה עם ‏ עשרת ילדיהם שנולדו כמעט כל אחד מהם בארץ אחרת. לבסוף הגיעה ‏ המשפחה לארץ בשנת 1949 ונאחזה בה כעובדי אדמה בגבעת-נילי. ראובן למד ‏ וסיים את לימודי בבית-הספר היסודי בגבעת-עדה, הנמצאת ממזרח למקום ‏ מושב ההורים. ראובן השתייך לבית"ר ושם למד את משמעות האהבה לארץ. ‏ כאשר סיים את בית-הספר היסודי נאלץ להפסיק את לימודיו ולהקדיש את ‏ זמנו לעבודה במשק הוריו ולטיפול בו. היו לו תחביבים שונים וביניהם אוסף ‏ מטבעות.‏ באוקטובר 1956 גויס לצה"ל והתנדב לסיירת הצנחנים. מאז שחרורו היה ‏ יוצא למילואים באותה יחידה. בסיירת הצנחנים למד ראובן את הארץ בדרך ‏ הקשה - היא דרך האימונים והסיורים. עם שחרורו יצא כמדריך בישובי-עולים ‏ בפרוזדור-ירושלים ובמקום הזה פגש את רעייתו-לעתיד. האתגר החדש ‏ שנתגלה לראובן היה בדרום-הארץ - הלא היא ערד. בשנת 1961 הצטרף לצוות ‏ מקימי-העיר, עבד בה כל מיני עבודות ושמח להיות בין בוניה. כשהעיר ‏ נתאכלסה העביר אליה את אשתו ובנו התינוק ומאז נקשרו חייו למקום והוא ‏ ראה בו את עתידו. הוא האמין בגידול המקום ובהתפתחותו ולכן גם את ביתו ‏ הפרטי בנה שם במו ידיו, אלא שלא זכה לחנוך אותו. בשנה האחרונה לחייו ‏ נמנה עם חוג מאנשי המקום להבנה ישראלית-ערבית, כי טען שההידברות ‏ היהודית-הערבית היא הדרך היחידה אל השלום הנכסף. מדי פעם היה נקרא ‏ למילואים ובהתקרב ימי-המתח שלפני מלחמת ששת הימים חיכה שוב ‏ לצו-הקריאה. בקבלו אותו מיהר ליחידתו, שסופחה לחטיבה הלוחמת ‏ לשחרור ירושלים. ממקום-הריכוז הזה כתב לידידו: "באשר לי, אני עליתי ‏ לישראל עם קום המדינה ומצאתי הכל - כל מה שלא היה לי מעולם. את זה ‏ אני חייב לארץ הזאת". ביום השני לקרבות של המלחמה, הוא כ"ז באייר ‏ תשכ"ז (6.6.1967), נפל ראובן בקרב שנערך ליד שער האריות הבירה. הניח ‏ אישה ושני בנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל ‏ בירושלים.‏ ביום-השנה לנפלו הוציאה המועצה המקומית ערד חוברת בשם "חמישה ‏ שנפלו" ובו דברים לזכרן. בספר "מאריות גברו" שבהוצאת מפקדת הצנחנים ‏ הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור קרבו האחרון. חברו דני גברון הקדיש את ‏ ספרו "קץ הימים" (באנגלית) לראובן.‏ שדה ראובן, יהי זכרו ברוך.‏