משה שטיינר

בן אברהם-עזריאל ורבקה. נולד ביום כ"ח בתשרי תש"א (30.10.1940) ‏ בצ'כוסלובקיה. הוריו היו למודי סבל ותלאות בגלות וחיו חיי-מצוקה בארץ ‏ קומוניסטית. משה התחיל שם את לימודיו היסודיים ובשנת 1949 עלה לארץ ‏ במסגרת "עליית הנוער" עם אחיו הגדול ממנו. בשנותיו הראשונות בארץ ‏ התחנך משה במוסד לנוער העולה "סנהדריה" בירושלים וכבר אז התבלט ‏ בעצמאותו, בכשרונותיו באומץ-לבו ובבגרותו הנפשית. הוא היה נער חברותי ‏ וסבלני שידע לשמור על כבוד הזולת ומחנכיו סיפרו עליו שהצטיין והתפרסם ‏ בעזרתו לחבר ולזר. תקופה מסוימת התגורר בקיבוץ שעלבים שבעמק איילון. ‏ אומץ-לבו של משה נתגלה לכל בשנת 1956, שנת מערכת סיני, שהייתה ‏ תקופה של מתח בטחוני עצום בארץ, ומשה אז בן 16 בלבד. הוא התנדב ‏ לצאת בלילות לשדות תוך סיכון רב, כדי לפתוח ולסגור את ברזי-ההשקאה. ‏ את שנות-חינוכו סיים במוסד "עלייה" בכפר-אברהם. אז למד בבית-הספר ‏ לגננות ושתלנות בפתח-תקוה והתמחה בשטח פיתוח גינות-נוי ובכך ראה את ‏ מקצועו בחיים. הוא היה חבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא" ופעיל בגרעין ‏ התנועה "בני-יצחק".‏ משה גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1960 והצטרף עם הגרעין לנח"ל. בגרעין הכיר ‏ את מי שעתידה הייתה להיות אשתו. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר בשנת ‏ ‏1963 באו בברית-הנישואין. למרות געגועיו הרבים להוריו (שהיו עדיין בחו"ל ‏ ועלו רק בשנת 1964), הצליח להקים בית לתפארת. הוא נמנה עם מניין ‏ הצעירים שהקימו את בית-הכנסת לצעירים ולנוער ברמת-יוסף ועמד במרכז ‏ הפעילות שם. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות רמת-הגולן. בסוף ‏ השבוע הראשון של אוגוסט 1969 נקרא לשירות-מילואים פעיל עם יחידת ‏ הצנחנים בה שירת. ביום כ"א באלול תשכ"ט (3.9.1969), נפל בבקעת-הירדן ‏ בהיתקלות עם האויב באזור גשר דמייה. הניח אישה ושני ילדים. הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.‏ בקיבוץ שעלבים הוקם גלעד לזכרו. לאחר נפילתו שונה שם בית-הכנסת ‏ ברמת-יוסף ונקרא על-שמו "צור-משה".‏ שטיינר משה ("רובי"), יהי זכרו ברוך.‏