מאיר שנור

בנם-בכורם של נתן והינדה, מראשוני חברי כפר-עציון. נולד אור לראש חודש ‏ מרחשוון תש"ה (16.10.1944) בכפר-עציון. הימים ימי אימים היו, ימי השואה ‏ באירופה, וההורים מפליטי-המלחמה חיפשו שם לבנם ובחרו במאיר, כי השם ‏ קיפל בראשי-תיבותיו את שמות הוריהם-הם שניספו בשואה. את שלוש ‏ שנות-חייו הראשונות עשה בכפר-עציון; אך בבוא חורף שנת תש"ח, כאשר ‏ הוטל המצור על גוש עציון במלחמת-הקוממיות, הועבר ירושלימה עם שאר ‏ הילדים. אבל הגורל התאכזר לגוש עציון, ה"גוש" הוכרע ערב יום הכרזת ‏ המדינה ומגיני הכפר, רובם ככולם, נפלו בקרב. מאז עברו על מאיר נדודים ‏ רבים שהשאירו את רישומם על התפתחותו. נטייתו לעמל-כפיים ולמכונאות ‏ בלטה במאיר עוד בילדותו ובסיימו את לימודיו בבית-ספר יסודי בחיפה ‏ המשיך ללמוד ב"ישיבה" מקצועית-תיכונית בכפר סיטרין על-יד עתלית. ‏ באותה תקופה התבלט בו כושר המנהיגות והצטיינותו במקצועות הטכניים, ‏ אף-על-פי שהיה בו היצר לעשות מעשי-קונדס ותעלולים אשר חיבבוהו על ‏ חבריו - וגם מוריו ומחנכיו העריכוהו על פיקחותו וכנותו. הוא היה שקט ‏ מטבעו ואהב את עבודת-הכפיים בכל לבו ונפשו. את לימודיו סיים כבעל ‏ מקצוע מעולה במסגרות ובמכונאות-רכב ואחרי ביקורו בנגב הרחוק חזר ‏ מוקסם ומאוהב במרחבי-המדבר עד כדי כך שאמר בלבו לחזור למקום באחד ‏ הימים ולקבוע את ישיבתו שם למשך כל ימי-חייו. היה עורך טיולים רבים ‏ במרחבי-הארץ. חבר וידיד טוב היה, אהב את הזולת ובפשטות כנה פעל תמיד ‏ כחבר לעזרת רעהו. ‏ ביוני 1962 גויס לצה"ל ואנשי לשכת-הגיוס לא ידעו דבר על מחלת-הקצרת ‏ שלו, שבגללה פחד מאיר שלא יורשה לו לצנוח. מאיר הצטרף לנח"ל מוצנח, ‏ יחד עם כמה מחבריו מכפר-עציון, עבר את אימוני-הצניחה וקיבל את ‏ כנפי-הצנחן. בזמן שירותו הסדיר נמנה בין העולים הראשונים בהיאחזות ‏ במעלה-הגלבוע. תקופה זו היה מזכיר תמיד כאחת היפות בשנות חייו ‏ הקצרים. במשך ששה שבועות עמד מאיר על משמרתו. הוא גמר את שירותו ‏ הסדיר ועם שחרורו מן הצבא התיישב בקבוצת בארות-יצחק, בה היה אחראי ‏ על משק-המכונות; הוא התחבב על הכל - ובייחוד על הילדים, אשר כלפיהם ‏ הייתה לו "חולשה" מיוחדת. בעיני חבריו הרבים הוא זכור כבעל תושייה ‏ בלתי-רגילה בכל תפקיד צנוע, שתקן וחיוכו המגלה את טוב-לבו נסוך על פניו ‏ תמיד. כאמור, נמנה מאיר על בני כפר-עציון והקשר ביניהם לא נפסק. במשך ‏ כל השנים בקייטנות המשותפות ובכינוסים חלם עמם יחד על שחרור ‏ הר-עציון וראה את עצמו כאחד מבוניו לעתיד. ואכן חלום זה נתגשם, הבנים ‏ קיימו את נדרם ושבו אך מאיר לא זכה לכך. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ‏ היה בין אנשי-גדודו ובליל היום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז ‏ ‏(6.6.1967), יצא מאיר להתקיף את בית-הספר לשוטרים בגבעת התחמושת ‏ הבירה בקרב פנים אל פנים בתוך התעלות. ניתנה הפקודה להסתערות על ‏ הגבעה; הוא זינק החוצה ונפצע מצרור - ובשעה שהובילוהו לבית-החולים ‏ ‏"הדסה" יצאה נשמתו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל ‏ הר-הרצל בירושלים.‏ ב"שלושים" לנפלו של מאיר ושל חבריו יצא "ידיעון", עלון של בארות-יצחק ‏ המוקדש לזכרם. "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הובאו דברים ‏ עליו. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ‏ ולתיאור קרבו האחרון.‏ שנור מאיר, יהי זכרו ברוך.‏