שמואל תמרי

בן צבי והלנה. נולד ביום ה' באב ת"ש (9.8.1940) בירושלים. אביו צבי נפל ‏ בהגנה על ירושלים במלחמת-הקוממיות וכשנה לאחר נפול אביו נתייתם ‏ מאמו וארבעת הילדים - והוא ביניהם - גדלו בבית דודם (אחי-אמם) - תחילה ‏ בקיבוץ טירת-צבי והחל משנת תש"י בירושלים. שמואל למד בבית-הספר ‏ היסודי לדוגמא על-שם עוזיאל בירושלים ואחרי שסיים את לימודיו שם רכש ‏ את ידיעותיו התיכוניות בבית-הספר על-שם ליפשיץ שבבירה. עוד בהיותו ‏ תלמיד בבית-הספר היסודי נתבלטו כשרונותיו האינטלקטואליים. הוא הצטיין ‏ בתפיסה מהירה וחריפה, בכושר ניתוח מעמיק ובהגיון שנון. לאלה נצטרפו ‏ כושר-הבעה מבריק (בכתב ובעל-פה) ואף כשרון דידקטי מעולה. אך לכשרונות ‏ אלה, שבהם זכה שמואל מלידה, נוספו תכונות אישיות נעלות שהעידו על ‏ בגרות נפשית שהיה בה כובד-ראש, אחריות ופכחון. מעולם לא היה מקדים ‏ דיבור או מעשה למחשבה מתוך ביקורת עצמית ושיקולי-דעת. לכן היו ‏ בגישתו לכל בעייה או משימה שיטתיות ויסודיות. רוח חברית למופת הייתה ‏ בו שהתבטאה במסירות אין קץ לחבריו כיחידים ולכל מסגרת חברותית ‏ שאליה השתייך. את מכלול כשרונותיו העמיד שמואל תמיד לשירות-הכלל ‏ ולא עשה אותם קרדום כדי להשיג בו יתרונות אישיים לעצמו. מנהיג לחבריו ‏ היה ולא משום שנדחק ל"עסקנות" כי אם חבריו ומדריכו, שהכירו במעלותיו, ‏ הם שהעמיסו את צרכי הכלל על שכמו. ואכן, כחבר מסור ב"בני-עקיבא" (עד ‏ לשחרורו מן הצבא) נטל חלק בפעולות הוועדות ובהנהלת הסניף ולימים גם ‏ נשא בעול ההדרכה.‏ בינואר 1958 גויס לצה"ל ויצא לנח"ל במסגרת גרעין "אמונים". במשך כל ‏ תקופת שירותו הצבאי ב"אימונים", בהיאחזות ובמשק, היה הוא הדמות ‏ הבולטת שבגרעין ובמלאו את תפקיד מרכז-הגרעין התבלטו בגרותו הנפשית, ‏ כשרו להתמודד עם בעייות גדולות כקטנות - ושוב מתוך יסודיות ועקביות, ‏ במסירות ובאחריות. מתחילה התכוון שמואל להצטרף למשק אלא שסיבות ‏ אישיות הביאוהו, לאחר השחרור מן הצבא, אל ספסלי החוג לכלכלה ‏ באוניברסיטה העברית בירושלים. שמואל נמשך למקצוע זה גם בשל האתגר ‏ האינטלקטואלי הכרוך בו וגם משום שזהו תחום של עשייה שבאמצעותו ‏ אפשר לתרום לטובת-הכלל. שמואל עבד במשך כל תקופת-לימודיו כדי לפרנס ‏ את עצמו ואת המשפחה שהקים ואף כי היה דחוק בזמן הצטיין בלימודיו. אך ‏ בטרם סיים את לימודיו לתואר הראשון (.‏A‏.‏B‏) בכלכלה ובסטטיסטיקה נתמנה ‏ לעוזר הוראה ובטרם סיים את לימודיו לתואר השני (.‏A‏.‏M‏) החל להרצות בחוג ‏ לכלכלה שבשלוחת האוניברסיטה בתל-אביב. בתום לימודיו היה עיסוקו ‏ העיקרי של שמואל שמחלקת המחקר של בנק ישראל בירושלים. כאן הוטלה ‏ עליו אחריות גדולה בהיותו מופקד על כתיבת פרקי הדין-וחשבון השנתי של ‏ הבנק בתחום התעשייה. אדם ויהודי כאחד היה שמואל, מופת כחבר ומופת ‏ כבעל וכאב. את מאורעות חיינו ראה כאדם מאמין. הוא היה משוכנע דרך ‏ משל, בגורם הנסי שבנצחון ישראל במלחמת ששת הימים וחדור אמונה ‏ עמוקה היה כי עתיד עם ישראל לשוב למורשת אבותיו ומסוגל היה להערים ‏ נתונים עובדתיים למען הוכיח את אמיתות הדברים שבהם האמין. אך לא ‏ בשלימות ההכרה בלבד הסתפק שמואל כי אם בשלימות המעשה. את כל ‏ המסקנות המעשיות שהסיק מעקרונותיו ומאמונותיו היה מקפיד להגשים ‏ בפועל ממש. דברים שנהג בשמירתם הקפיד לקיים גם במצבים הקשים ביותר ‏ ‏- באימונים, במלחמה ובקווים (אחרי שגויס לצה"ל), וכשם שהיה שלם עם ‏ אלוהיו כך היה שלם עם עמו ועם מדינתו. כל פגם ועיוות בחיי החברה והעם ‏ היה גורם לו כאב והוא היה מבקר קשה כל מה שנראה לו כליקוי או מחדל. ‏ בנייה שהייתה מכירת את נוף-ירושלים היה בו כדי לצער אותו ואף מהלכים ‏ מסויימים במדיניות-החוץ, שהיו מנוגדים לאינטרס הלאומי היו מעוררים את ‏ זעמו לא פחות. אך ביקורתו לא הייתה הרסנית כי היא הייתה מלווה הצעות ‏ של דרכים ושיטות אלטרנטיביות. גם כחבר היה שמואל למופת, בהיותו מוכן ‏ תמיד להושיט יד עוזרת, גם ליחידים וגם לכל מסגרת חברתית אשר אליה ‏ השתייך. יש שהיה מוכן לעזור לחבר לשאת רהיט כבד וכן היה מוכן להקדיש ‏ מזמנו מתוך סבלנות בהכנת חבר לבחינות-בגרות במקצוע שהיה מתקשה בו. ‏ אין פלא איפוא ששמואל הפך לחייל למופת. את שירותו במשך שנים רבות ‏ ביחידה קרבית, בחטיבת-הצנחנים, ראה כדבר ברור מאליו. הוא לא ניסה ‏ לעבור ליחידה אחרת ולא ביקש שחרור מאימון זה או ממשימה אחרת, כי אם ‏ גייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי ללמוד את החומר הניתן במסגרת ‏ האימונים וכדי לבצעו בשלימות וביסודיות. בפברואר האחרון לחייו סופח ‏ שמואל לצוות מרגמה; כיון שזה לא היה מקצועו בצבא הוטל עליו התפקיד ‏ של סחיבת פצצות והגשתן - ובמשך זמן קצר למד את כל הנדרש לשם הפעלת ‏ המרגמה וכינונה; כה מהירה הייתה התפיסה, אשר נתברך. הוא הבחין בין ‏ זהירות ואחריות, בין פחדנות לזהירות, בין גבורה המתחייבת ממילוי תפקיד ‏ ובין "חברמניות" שיש בה משום הרפתקנות הגוררת אסונות; אך בעצם ‏ פעולותיו הזהירות והאחראיות ביותר מצא את מותו; זה היה ביום ל' באב ‏ תשכ"ח (24.8.1968) כאשר נפל במילוי תפקידו בבקעת הירדן. הניח אישה, בת ‏ ובן קטנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל ‏ בירושלים, שם הובר לקבורה גם אביו אחרי מלחמת-הקוממיות.‏ בספר "צנחנים מסיני עד גולן" בהוצאת חטיבתו מוזכר שמו. תולדותיו ודבר ‏ קרבו האחרון הובאו בספר "נזכור" שבהוצאת האוניברסיטה העברית ‏ בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי.‏ תמרי שמואל, יהי זכרו ברוך.‏