משה קיפר

בן אדם ולאה. נולד ביום א' באדר ב' תש"ח (12.3.1948) בטורינו שבאיטליה. ‏ הוריו, מניצולי השואה, הגיעו לאיטליה בדרך-לא-דרך מתוך מטרה לעלות ‏ לארץ, אך מסיבות שלא היו תלויות בהם לא יכלו לממש את שאיפתם והיגרו ‏ לארגנטינה. משה הגיע עם הוריו לארגנטינה כאשר היה בן ששה שבועות ‏ בלבד. הוריו, שהיו יהודים לאומיים, דאגו לחינוכו של משה ברוח היהדות ‏ והלאומיות בתנועת "השומר הצעיר", שאליה השתייך. בלבו כמלה ההחלטה ‏ לעלות לארץ ואחותו, אף היא חברה ב"שומר הצעיר", והוא, שיכנעו את ‏ ההורים, שהגיעו למצב כלכלי מניח את הדעת, לעזוב את ארגנטינה. בשנת ‏ ‏1959 עלתה המשפחה וילדיה לארץ ומשה היה אז בן י"א. לראשונה באו ‏ ההורים לקיבוץ גנוסר אך לא הסתגלו לחייו של הקיבוץ ואז עברו לרמלה. ‏ ראש-המשפחה שאף כי חייו להיות עצמאי וכשבאה לפניו ההצעה לעבור ‏ למושב הוא קיבל אותה ברצון והמשפחה השתקעה במושב בית אלעזרי שליד ‏ רחובות. במושב נעשה משה אחד מחברת-הילדים. הוא למד בבית-הספר ‏ היסודי שם, סיים את לימודיו בו, והמשיך ללמוד בבית-הספר החקלאי ‏ בבן-שמן. הוא הצטיין בעבודה במשק הוריו, היה פעיל בסניף המקומי של ‏ חטיבת בני-המושבים ושמו נודע בין חובבי הספורט כספורטאי מעולה ‏ ככדורגלן. בהגיעו לכיתה י"א בבן-שמן הוא עזב את בית-הספר כדי ללמוד ‏ מקצוע בבית-הספר המקצועי "עמל" שברחובות. הוא סיים את לימודיו שם ‏ בחשמלאות ועבד כדי להיות לעזר להוריו שמצבם הכלכלי לא היה שפיר. ‏ תקופה מסויימת עבד גם בסדום ואת החלק-הארי של משכורתו מסר להוריו. ‏ לאחרונה עברה המשפחה לגור בלוד.‏ בנובמבר 1965 גויס לצה"ל, לפני שמלאו לו י"ח שנה. לאשרו לא היה גבול ‏ כשקיבל תשובה חיובית על בקשתו להתקבל לשורות צה"ל. במסיבת-גיוס בין ‏ ידידיו אמר:‏‎ ‎‏"כאשר קיבלתי את צו-הגיוס הרגשתי כאילו אני מתנשק עם כל ‏ העולם". באותו מעמד הבטיח משה להתנדב לצנחנים ולגביו היה זה כדבר ‏ המובן מאליו. אחרי הטירונות עבר קורס מ"כ ובהגיעו לשאיפתו להתחיל את ‏ קורס הקצינים - דבר שאליו שאף להגיע - פרצה מלחמת ששת הימים. הצוער ‏ נמנה עם הכוח אשר כבש את מוצבי רפיח וחן-יוניס. את כוחות-השריון ‏ שכבשו את חן-יוניס החליפה פלוגה של בית-הספר לקצינים ותפקידה היה ‏ לבער את קיני ההתנגדות האחרונים שבעיירה. במקום שרר שקט שלאחר ‏ סערה. אך פתאום הופרה הדממה ורימוני-יד נזרקו מכיוון לא ידוע אל חיילי ‏ הפלוגה. מפקד-הפלוגה החליט לשלוח שלושה מתנדבים לאתר את הבית ‏ שמתוכו נזרקו הרימונים. המתנדבים גילו את המחבוא, כבשו את הבית, אך ‏ באותו קרב נפצע משה. הוא החלים מפצעו ולמרות הוראות הרופאים שעליו ‏ עוד לנוח זמן-מה חזר לבית-הספר לקצינים, סיים את הקורס ובסיומו קיבל ‏ דרגת סגן-משנה - ולגדוד הצנחנים חזר כקצין. הוא עבר גם קורס קומנדו ‏ ונתמנה לתפקיד סמ"פ. פעם, בסיור שגרתי ליד גשר דמייה, נתקל עם אנשיו ‏ בחוליית מחבלים. במקום התחולל קרב עז ומשה נפצע שנית והובא ‏ לבית-החולים. כשהחלים פסקו הרופאים כי עליו לוותר על תפקיד קרבי. ‏ אבל, כדרכו, לא נכנע משה. הוא עבר מוועדה רפואית אחת לחברתה עד ‏ שהצליח לבטל את גזירת הרופאים. שבועיים לפני מותו הועלה לדרגת סגן ‏ ואז החליט להישאר בצבא-הקבע. משה ידע כי מפקד נוקשה וקשוח לעולם ‏ לא יעצב מחלקה טובה ובכל זאת נהג לפעמים ביד קשה שידע שכל דרישותיו ‏ ותביעותיו דרושות לחישולו של חייל. אך לעומת זאת ידע כל אחד מפקודיו ‏ כי אם יהיו לו קשיים ובעיות תמיד ימצא אוזן קשבת אצל משה ויוכל לפנות ‏ אליו בכל עת. פעם כשצריך היה אחד החיילים לנסוע הביתה לתרום דם לאמו ‏ החולה קרא אליו משה ואמר: "דע לך, שאם יהיה צורך במנות נוספות של דם ‏ אל תתבייש לבקש. אני והמחלקה ניתן לך". מקרה זה בא ללמדנו מי היה ‏ האדם המפקד הזה - ורבים היו מקרים כמותו. חופשתו האחרונה (והקצרה) ‏ הייתה בבית ולמחרתו היה צריך לחזור ליחידתו; אך בדרך שובו, תוך כדי ‏ נסיעה, סיים משה את חייו - ולא בקרב; זה היה ביום כ' בתשרי תשכ"ט ‏ ‏(12.10.1968). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. ‏ אחרי נפלו הופיעה חוברת לזכרו בשם "משה קיפר".‏ קיפר משה, יהי זכרו ברוך.‏