צבי קסטלר

בן משה ודבורה. נולד ביום כ"ז באדר א' תש"ח (8.3.1948) בחיפה. אביו משה ‏ היה באותם הימים מגויס בשורות ה"הגנה" ושכב פצוע בבית-בורוכוב על ‏ הר-הכרמל; הוא נפצע כחודשיים קודם-לכן בחזרו הביתה מאחת העמדות. ‏ כאשר עברה המשפחה לגור על הכרמל למד צבי בבית-הספר על-שם דויד ילין. ‏ כשהיה בן עשר ומחצה נתקבל צבי לבית-הספר הריאלי לכיתה ה' אחרי ‏ בחינת-כניסה קצרה, שעל פיה נקבע כי ילד נבון הוא. כחבריו שבחר לו, ילד ‏ שקט וביישן ויש שהיה גם מפוזר וחולמני. הוא לא היה יכול לשאת עוול ‏ ומעשי התגרות החלשים ותמיד נחלץ לעזרתם. הוא אמנם אהב חברה אבל ‏ לעתים העדיף להישאר בבית לבדו ולא לצאת בחברת נערים שהתנהגותם לא ‏ הייתה לרוחו. בהיותו בן שלוש-עשרה ומחצה עזב את בית-הספר הריאלי, ‏ אשר בו סיים את לימודי כיתה ז' ופנה לבית-הספר "זכרון יוסף" ובו סיים את ‏ לימודיו. אז פנה ללמוד בכפר גלים וגר בפנימייה. הוא אהב את כפר-גלים ‏ שריח-כפר בו וריח-הים לו. תפישה מהירה מאד הייתה לו וללא כל קושי היה ‏ קולט את כל אשר למד. לכשרונו המוסיקלי היה נותן ביטוי בנגינת אקורדיון, ‏ אשר כעבור זמן מועט עזבו; גם על גיטרה למד לנגן וגם ממנה לא צמחה ‏ ברכה. לעומת זה אהב צבי לשיר ובצאתו לקייטנות בקיץ היה לוקח חלק פעיל ‏ בפעולות תרבות ובידור ושמח למלא כל תפקיד שקיבל על עצמו. עוד לפני ‏ שהגיע למצוות עברה המשפחה לגור באחוזה, שכונה כרמלית שקטה ונאה. ‏ הבית, בית-מגוריו האחרון של צבי, שבו גר במשך שמונה שנים, היה בנוי על ‏ צלע-ההר ופנה אל נופים מרהיבים, מרחבי אופק של ים ושפלה ירוקה-חומה ‏ שכביש ישר עובר בה לכל ארכה. מכל חלון ומרפסת ניראו לו בימים נופים ‏ הרריים, חורשות אורנים ובשבילים מתפתלים; בלילות-ירח היה האוויר קסום ‏ בבהירותו. כל אלה השפיעו על צבי שאהב לנשום אל תוכו את מראות-הנוף. ‏ את הגן, אשר צמוד לבית על פרחי-הנוי והעצים שבו, אהב ביותר וכן את ‏ הבריכה אשר בו. לא רק את החי והצומח אהב כי אם גם את בני-האדם - ‏ ומבני-האדם חביבים היו עליו במיוחד הפשוטים והצנועים, ויש שהיה מביא ‏ אותם הביתה כדי לארח אותם ביד רחבה ובלב חם. הוא חיפש ריעות של ‏ אמת ומצא אותה דווקא אצל נערים פשוטים. ההשכלה והידע לא היו אצלו ‏ סיבה לקשירת יחסי חברות עם הזולת. הוא פשוט אהב את האדם באשר הוא ‏ אדם, כשם שאהב את הטבע. עם הוריו אהב צבי להיכנס לויכוח אשר לעתים ‏ לא היה לו סוף. לאחרונה היו מתרכזים בעיקר בנושאי בטחון. בבעיות ‏ המדינה, בשאלות אקטואליות ואפילו בפילוסופיה.‏ בפברואר 1966 גויס לצה"ל. טבילת-האש הראשונה שלו הייתה סמוע. שם ‏ נפצע פציעה קלה ברגלו וכבא הביתה כדי להחלים כפצעו ותהליך-ההחלמה ‏ היה ממושך לא הייתה לו סבלנות לחכות. הרסיס שברגלו הפריע לו בהליכה ‏ והוא לא הירפה מן הרופאים עד שהסכימו להוציא את הרסיס ואז היה מוכן ‏ ומזומן לצאת לקרבות. במלחמת ששת הימים נמנה צבי עם הלוחמים ‏ במבואות עזה וחזר להוריו ללא כל שריטה. פעם בסיומה של אחת ‏ מחופשותיו האחרונות הכין לו "צידה לדרך", מזוודה מלאה ספרים, שיוכל ‏ להשלים את החסר לו ולקרוא בהם בשעות-הפנאי והוא אסף ממיטב ‏ ספריית-הבית וגם שאל מחבר כל ספר שהומלץ עליו. אך בשעת סיור לשם ‏ גילוי מוקשים בסביבות יריחו, שמעו המפקד וחבריו במכשיר-הקשר כי ‏ מחבלים ניראים יוצאים לדרך - והתפתח קרב, אשר בו נפצע צבי - ולמחרת, ‏ ביום י"א בתשרי תשכ"ט (3.10.1968) מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים ‏ בבית-הקברות הצבאי בחיפה.‏ מעניין לציין כי בשעות-הבוקר המוקדמות של יום צאתו למירדף, שהיה ‏ יום-הכיפורים, הספיק צבי, לפני צאתו לדרך, לבקר בבית-הכנסת ביריחו. "אם ‏ אי אפשר להיות ביום-הכיפורים עם המשפחה בגלל התפקיד הצבאי, אעשה ‏ לפחות משהו סמלי ביום זה השונה מכל ימות-השנה". לא כל אנשי הזחל"ם ‏ ביקרו אחרי ההשכמה בבית-הכנסת אבל כולם החליטו לצום - "לא משום ‏ שאנחנו דתיים; רק המפקד שלנו דתי. אך כשאתה נמצא בבקעת-הירדן אתה ‏ מרגיש את יהדותך יותר מאשר בתל-אביב או בירושלים. פה יהודי יכול למות ‏ ולא רק לבקש סליחה". אביו של צבי העמיד סכום של מאה אלף ל"י לפתיחת ‏ ‏"מילק בר" על שם הבן הצנחן ואותו יפעילו חברי-לנשק; הם יתרמו ‏ כשנים-עשר אלף ל"י בשנה לקרן סעד לצנחנים על שם צבי; ההורים הוציאו ‏ ספר לזכרו של צבי, הוא כתוב בידי אימו, ושמו "אני מספרת על צביקה ‏ שלי…". בספרו של אורי מילשטיין, "המסתערים ראשונה", נכתב עליו.‏ קסטלר צבי ("צביקה"), יהי זכרו ברוך.‏