יובל רפאלי

בן אברהם ונורית. נולד ביום כ"ו בתשרי תש"ח (10.10.1947) בגבעת-חיים. ‏ תקופת-חייו הראשונה עברה עליו בתוך שמחת הישוב העברי כולו, כי הימים ‏ היו קרובים להחלטת העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת הארץ. ‏ ימי-שמחה-ושכרון היו הימים ולאלה נתלוו חרדה על מה שעומד לקרות. למן ‏ הרגע שבו נולד יובל הרגישו הוריו כי התינוק שנולד להם עתיד להיות חייל ‏ לוחם. בגיל חמש כבר התגלו בו תכונות מיוחדות: חוש טכני, תודעת ‏ פרספקטיבה ודמיון לרוב. מקטנותו היה אוהב לצייר - והציורים הללו ‏ משמשים נושא למחקר בפגישותיהם של מחנכים ובסמנריונים. עם לימוד ‏ הקריאה בהיכנסו לכיתה א' נפתחו לפניו של השערים: כל אות, כל מילה וכל ‏ משפט גילו לו עולמות חדשים. הוא היה יוצא לטיולים בשדות עם מורתו, ‏ מחפש בעלי-חיים ומתבונן בצפרים. בחבורה של חובבי-טבע מושבעים היה ‏ והוא לא החמיץ טיול, השתתף בכולם ואהב לתפוס בזים וגידל אותם באהבה ‏ רבה. כן היה אוהב כלב נידח מקרב אותו ומגן עליו מפני כל חורשי-רעה; וגם ‏ חתול תועה לא היה נוטש לנפשו ובייחוד אם היה פצוע. במלאת לו עשר ‏ פרצה מערכת-סיני ודמיונו היה משולהב כתוצאה מסיפורי החיילים ומציורי ‏ המלחמה. הצנחנים שימשו לו סמל של גבורה ומחשבתו הייתה נתונה ‏ לדמויות שכבשו את לבו. עם בואו של גיל-ההתבגרות היה בין התלמידים ‏ הטובים ובצאתו לעבודה היה מראה מסירות ללא גבול. בכל להט-הנעורים ‏ שבו היה מתקומם נגד אי-צדק, הגן על חלש ממנו ותמך בו. הוא לא ידע שקר ‏ מהו ועל מעשה תעלולים היה מודע. מי שהעמיד לפניו אתגר - יכול לו, אם ‏ בשטח הספורט והכושר הגופני ואם בשטח הלימודים, הומניים כריאליים. ‏ הוא רצה להיות פיסיקאי, אך כשהגיע להחלטה מה המקצוע שיבחר בו קמו ‏ לפניו מכשולים - אלה הדפוסים שהיו נהוגים בבית-הספר. אז עזב את ‏ הלימודים והוריו לא התנגדו לכך, כי בטוחים היו ביכולתו, בכוח רצונו להגיע ‏ למטרה שהציב לעצמו. לפני הגיוס באה שנה של עבודה פורייה, שנה מלאת ‏ תוכן ואושר, כשהוא עצמאי וחפשי מכבלי בית-הספר ואחראי לעבודה ‏ מסויימת שהיה עושה בשלימות בלתי-רגילה לאדם צעיר. בתקופה האחרונה ‏ הפך לבוגר ולרציני ולבחינות-הבגרות במתימטיקה התכונן בלילות, וגם אם ‏ אהב להשתולל כמקודם גילה פתאום את עולם המוסיקה והספרות.‏ בנובמבר 1967 גויס לצה"ל, אשר בו התחזק גם ברוחו וגם בגופו ובסיירת ‏ הצנחנים היה לחייל למופת והיה אהוב על מפקדיו ועם חבריו. בימי שרב ‏ ובימי גשם היו רגליו דורכות באבק ובבוץ בשבילי הארץ ולעיניו התגלו נופים ‏ מרהיבי-עין בלתי-מוכרים לו. בימים שלפני מלחמת ששת הימים עבר לארכה ‏ ולרחבה של המולדת; בימי המלחמה עצמה נמצא במפרץ שלמה על יד תעלת ‏ סואץ וברמת-הגולן; ולאחר המלחמה - בעזה, ברפיח, ביריחו, ולכל אורך ‏ הירדן - ואף מעבר לירדן, במטוסים, בהליקופטרים, בזחל"מים ובג'יפים. חייו ‏ היו סוערים ובייחוד באותה תקופה עשירת העלילות, ההרפתקאות והחוויות ‏ ‏- עד אשר בה יום ד' בתמוז תשכ"ח (30.6.1968), בו נפל בקרב בשעה שנתקל ‏ בחוליית חבלנים בבקעת הירדן, ליד גשר דמיה. הובא למנוחת-עולמים ‏ בבית-הקברות בגבעת-חיים איחוד.‏ מפקד-יחידתו במכתב-התנחומים להוריו כתב בין השאר: "יובל היה אחד ‏ החיילים האהודים במחלקתו, מסור ונאמן לתפקידו, עצמאי במחשבתו ‏ ובהתנהגותו. הייתה לו דעה משלו, ולא תמיד הזדהה עם דעת הכלל. אך היה ‏ לו רגש כבוד של חייל וביצע כל אשר הוטל עליו ובשלימות וללא פגם. היה בן ‏ החיילים הראשונים אשר נבחרו לכל מיבצע משום שהוא נתן למפקדיו ‏ הרגשה שיש על מי לסמוך. היה בעל כושר גופני בלתי-רגיל ובעל הופעה ‏ קשוחה לעתים, אך יחד עם זאת ניחן בנפש רגישה ועדינה". במלאת שנה ‏ לנפלו הופיע ספר לזכרו בגבעת-חיים איחוד.‏ רפאלי יובל, יהי זכרו ברוך.‏