יהודה שאמי

בן סאלים וסלימה. נולד ביום י"ט באב תש"ו (16.9.1946) בבגדאד, ‏ בירת-עיראק. בשנת 1951 עלתה עמו המשפחה לארץ. שנתיים למד ‏ בבית-הספר היסודי בגבעת-ברנר, אך סיים את לימודיו היסודיים בבית-ספר ‏ בעקרון. לאחר-מכן יצא לעבודה.‏ בפברואר 1966 גויס לצה"ל אף-על-פי שאמו החולה ניסתה לדבר על לבו ‏ שיבקש שיחרור מן הצבא כדי שיוכל לעזור בבית, אבל יהודה סירב לעשות כן ‏ בחשבו כי חובת כל אדם לתת שירות בצבא והוא יצא והתנדב לחיל-הצנחנים ‏ והיה חייל מסור וחרוץ. גאוותו הייתה על יחידתו ואת הצניחה אהב עד אין ‏ קץ. עדינות-נפשו, חברותו ונכונותו לעזור לזולת היו תכונות אשר חיבבוהו על ‏ כל חברי-לנשק. בשעת שירותו הותקף באולקוס ויכול היה להשתחרר בשל כך ‏ אבל הוא סירב לעשות כן ואף השביע את אחיו הצעיר, כי בבוא העת יתנדב ‏ ליחידה המובחרת הזאת. נאמנותו לצבא לא היה לה גבול ולרבים ‏ מנערי-שכונתו שימש מופת כי אף הם התנדבו לצנחנים. בפרוץ מלחמת ‏ ששת הימים צורף למפקדת-החטיבה ושימש כנהגו של קצין-השלישות אך ‏ הדבר לא היה נעים לו, כי הוא לא נמנה עם הלוחמים ממש. בנהגו במכונית ‏ לא חת יהודה מפני כל דבר ולא נרתע מפני כל משימה ונסע לכל מקום-סכנה, ‏ שהיה חשוף לצליפות הארטילריה הירדנית מעל חומת העיר העתיקה. כאשר ‏ כונסו כל שבויי-המלחמה במוסיאון רוקפלר וצריך היה לחקור אותם עד ‏ מהרה התנדב יהודה לתפקיד החוקר כי ראה בו תפקיד מלחמתי. אולם באותו ‏ זמן ממש גברה אש הפצצות שנפלו, ובאחד מרסיסיהן מצא יהודה את מותו, ‏ כי הוא לא עזב את משימתו לרגע; זה היה ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח ‏ באייר תשכ"ז (7.6.1967). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל ‏ הר-הרצל בירושלים.‏ בחוברת שהוציאה המועצה האיזורית של אור-יהודה הונצח שמו. בספר ‏ ‏"מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור קרבו ‏ האחרון.‏ שאמי יהודה, יהי זכרו ברוך.‏