דוד ארז

דוד, בן בתיה ומשה, נולד ביום ו' באייר תש"ב (23.5.1942) בירושלים, למד ‏ בישיבת "תפארת צבי" בירושלים וסיים את לימודיו היסודיים בתל-אביב. ‏ כשהיה דוד ילד כבן 3 התגרשו הוריו, ואביו היגר לפולין ושם נשא לו אישה. ‏ דוד נסע לאוסטרליה כשהיה בן 16 וחי שם בגפו. באוסטרליה, למד בבית-ספר ‏ לאומנות ועסק בעבודות שונות - כנהג משאית, כחבר באגודת הכורים, ‏ כגרפיקאי וכן התמחה בציור סרטים-מצוירים. כאמן צעיר היה דוד חבר ‏ בקבוצה הריאליסטית החדשה ויצירותיו הוצגו בכמה וכמה תערוכות של ‏ אמנות מודרנית, באקדמיה לאמנות בת-זמננו במלבורן ובגלריות שונות. אך ‏ געגועיו לארץ לא פגו במשך כל השנים הארוכות שישב באוסטרליה, ויום ‏ אחד החליט לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל, מרצונו הטוב.‏ דוד הגיע ארצה בשנת 1965 וגויס לצה"ל במחצית מאי של אותה שנה. הוא ‏ עבר קורס רובאים, קורס מ"כים, וקורס צניחה, והשתתף במלחמת ששת ‏ הימים.‏ משסיים את שירותו הצבאי עמד דוד בפני השאלה הקשה: לאן לפנות עכשיו? ‏ לבסוף החליט שיעשה ככל שיוכל כדי להישאר בארץ, מה גם שחייב היה ‏ לתמוך באמו החולה, שמצבה הכלכלי היה בכי-רע. הוא נרשם לקורס ‏ מדריכי-תיירים, כדי לעבוד ולקיים את עצמו ואת אמו וכדי להתפנות לעסוק ‏ באמנותו ללא דאגות פרנסה. אותו זמן החלו האמנים בארץ להכיר ‏ בכשרונותיו של דוד. תמונות פרי עבודתו הוצגו בתערוכות שונות בתל-אביב, ‏ וביניהן - תמונות רבות שבהן תיאר את חוויית המלחמה, כפי שחש אותה. ‏ בתל-אביב גם נשא את חברתו אסתר ולאחר נישואיהם נסעו יחד ‏ לארצות-הברית. מטרת נסיעתו הייתה להשתלם בטכניקות של אומנויות ‏ גרפיות והוא למד שם, בעזרת מילגות הצטיינות שהוענקו לו. נוסף על ‏ הלימודים היה דוד מרצה בקהילות יהודיות שונות על הנושא: ההיסטוריה ‏ של עם ישראל. משפרצה מלחמת יום-הכיפורים עלה דוד על מטוס "אל על" ‏ הראשון שהזדמן לו וטס ארצה. משדה התעופה בלוד, בלי שעבר דרך הבית, ‏ נסע מיד דרומה והצטרף ליחידתו, שהגיעה בינתיים אל החזית בסיני. לגבי ‏ דוד מקבל הביטוי "נפל על משמרתו" את משמעתו המדוייקת. לאחר ‏ שהשתתפה בקרבות הבלימה נגד הצבא המצרי, הקימה יחידתו של דוד את ‏ עמדותיה בעברה המערבי של תעלת-סואץ. ביום א' בחשוון תשל"ד ‏ ‏(28.10.1973), בשעת בוקר מוקדמת נפתחה אש כבדה לעבר עמדות אלה. דוד ‏ קם כדי לאתר את מקורות הירי ואז הסתערו חיילי האויב על העמדה והטילו ‏ לתוכה רימוני יד. אחד מהם פגע בדוד והוא נהרג. דוד הובא לקבורות ‏ בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה וילד והורים. לאחר נופלו ‏ הועלה לדרגת סמל-ראשון.‏ מפקדו כתב עליו: "לא הכרתי את דוד עד שפרצה המלחמה, אך שמעתי עליו ‏ סיפורים אין ספור. כשהגיע מארצות הברית כדי להילחם אתנו, ראיתיו עומד ‏ וסביבו מעגל של חבר'ה מהפלוגות, שומעים בפה פוער את עלילותיו, כיצד ‏ הצליח להגיע במהירות רבה כל כך. היה די בהתבוננות של רגע ומיד ניגשתי ‏ אליו ואמרתי: 'אתה דוד ארז, נכון? ברוך הבא!' הוא כבש אותי מיד במרצו, ‏ בהתלהבותו ובגישתו לעניינים, ולא היססתי לצרפו לחבורה של אלה ‏ שסומכים עליהם. ואכן, דוד לא אכזב. בכל המשימות שהוטלו על הפלוגה, ‏ בלט דוד בנכונותו לפעול, ביוזמתו, ובעיקר ברוח הטובה שידע להשרות ‏ סביבו. דוד היה, בחייו ובמותו, סמל ודוגמה של כל היפה והמיוחד שבנער ‏ הישראלי. דוגמה של היחלצות למשימות, של התנדבות ושל הליכה קדימה. ‏ נוסף לאלה, היו בו שילוב נדיר של חבר נאמן עם הייחוד שלו כאמן. ‏ כשרונותיו הרבים בטאו את כוחות הנפש המיוחדים אשר היו בו, וחבל שלא ‏ הספיק יותר".‏ לאחר מותו נערכו בפריס ובארצות-הברית תערוכות מיצירותיו של דוד.‏ ארז דוד, יהי זכרו ברוך.‏