חיים לוי

חיים (הרי), בן מזל ומשה, נולד ביום א' באדר א' תש"ו (2.2.1946) בסופיה ‏ שבבולגריה. בשנת 1948 עלה ארצה עם משפחתו, אשר התיישבה ברמלה. ‏ הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי "מענית" ברמלה, ‏ והמשיך את לימודיו בבית-הספר "עמל" במגמה של נגרות. תחילה עבד ‏ בנגרייה ברמלה. ברבות הימים התקדם חיים במקצועו, פתח עסק פרטי משלו ‏ והתבסס בו. חיים היה חובב נלהב של כדורגל ובגיל צעיר אף הרבה לשחק ‏ במשחק זה. הוא ידע כמה שפות: מלבד עברית ובולגרית, דיבר גם ספניולית ‏ ואידיש.‏ חיים גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1964 והתנדב לצנחנים. לאחר הטירונות ‏ ולאחר שעבר קורס צניחה, נקבע תפקידו כרובאי בגדוד צנחנים. לאחר ‏ שהשתלם בקורס מ"כים חי"ר מונה מפקד כיתת רובאים. הוא החל להשתלם ‏ בקורס למדריכי אימון גופני, אולם לא סיים את הקורס מפאת מחלה. ‏ אחרי-כן חזר לגדודו לתעסוקה מבצעית והשתתף בפעולות תגמול רבות. ‏ כעבור זמן מונה כנגד רובאי.‏ לאחר שסיים את שירותו הסדיר הוצב חיים לשירות מילואים בגדוד צנחנים. ‏ הוא השתתף עמו במלחמת ששת הימים בקרבות ירושלים והיה בין ראשוני ‏ החיילים ששחררו את העיר והגיעו אל הכותל המערבי. על השתתפותו ‏ בשחרור ירושלים הוענקו לו מדליה ותעודת קלף מידי המפקד, מוטה גור. ‏ בשנת 1970 נשא חיים לאישה את חברתו שפרה והזוג המשיך להתגורר ‏ ברמלה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, יצא ליחידתו בלי שקיבל צו קריאה. ‏ הוא השתתף עמה בקרבות בסיני בפיקודו של דני מט, והיה בין הראשונים ‏ שחצו את התעלה. לאחר הפסקת האש, החזיק הכוח שבו שירת חיים ‏ במוצבים הקדמיים בעברה המערבי של תעלת סואץ, מול כביש איסמעיליה - ‏ קהיר. ביום כ"ז בחשוון תשל"ד (22.11.1973) הופעל טרקטור ליד המוצב ‏ ‏"פקאן", והמצרים פתחו באש לעברו. חיים, שהתכוון להטיל רימון-עשן כדי ‏ לחפות על נסיגת הטרקטור, הציץ מעל העמדה, ואז נפגע מכדור צלף בראשו ‏ ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברמלה. השאיר אחריו ‏ אישה, בת ובן, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "חיים התבלט ‏ בכושרו, במנהיגותו, ובעיקר באומץ לבו. הכרנוהו כלוחם למופת, אשר ידע ‏ לנסוך אומץ לב ויזמה בלב רעיו. אבד לנו לוחם אמיץ ומעולה וידיד נאמן".‏ לוי חיים, יהי זכרו ברוך.‏