אליהו לופו

אלי, בן יונה ודוד, נולד ביום ט' באלול תשי"א (10.9.1951) במושב חניאל ‏ שליד נתניה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם עמי אסף ‏ במושב בורגתא. אלי היה נער יפה תואר ובעל הופעה מרשימה: גבוה, חסון, ‏ בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. 'בחור יפה וחזק' אמרו הבנות תמיד, ‏ כשפגשו אותו. הופעתו החיצונית עמדה בניגוד גמור לאופיו הרך והטוב, ‏ ולמזגו שהיה נוח מאוד. אלי לא החמיץ הזדמנות לעזור לחברים ולסתם ‏ אנשים, שנזקקו לעזרה. מי שעבר בחברתו ברחוב שמע לעתים קרובות את ‏ הקריאה "אלי, בוא תעזור פה, אלי בוא תעזור שם". אלי לא סירב מעולם. ‏ בחיוך רחב ניגש לעזור ועשה את עבודתו בהנאה ובהתלהבות. אי אפשר היה ‏ שלא לחבב אותו. הוא היה אדיב, סבלני וסובלני. חבריו אינם זוכרים שראו ‏ אי-פעם אותו מתגרה, מקלל או פותח בתגרה. תמיד היה שקט ומשתדל לפשר ‏ בין יריבים בחיוך טוב. אלי היה גם בן מסור ואוהב למשפחתו הגדולה. כבר ‏ מגיל ארבע-עשרה החל לעבוד בעבודות שונות, כדי לעזור בפרנסת הבית. הוא ‏ עבד בפרדס, בתחנת טרקטורים ובכל עבודה אחרת, בלא להתלונן ובלא ‏ להיות בררן. למזלו ניחן ב'ידי זהב' והצליח יפה בכל מלאכה. בתנועות ‏ בטוחות ומהירות היה מתקן מגהץ מקולקל, מנוע מכונית שחדל מפעולתו, ‏ סדקים בקירות הבית ושאר עבודות, שדרשו תבונת כפיים. הוא לא בז לשום ‏ מלאכה: את בגדיו היה מתקן במו ידיו במכונת התפירה של המשפחה ופעמים ‏ רבות בישל ארוחות, ניקה את הבית ועזר בשטיפת הכלים. למרות שכבר מגיל ‏ צעיר נאלץ לצאת לעבודה, לא הזניח גם את כישרונותיו האחרים ונהג לבקר ‏ בקביעות בשיעורי הערב, בבית-הספר התיכון על-שם רופין. שם השתתף ‏ בחוגים שונים, כגון החוג לקרמיקה, החוג לריקוע נחושת והחוג לספורט. הוא ‏ הגיע להישגים יפים ורבים מבני משפחתו וחבריו זכו ליהנות ממעשי ידיו, ‏ שחילק לכולם בנדיבות לבו. למרות הכוח הגופני הרב שניחן בו, היו באלי ‏ עדינות ורכות מפליאים. הוא נהג לאסוף הביתה בעלי חיים פצועים וטיפל ‏ בהם בדאגה ובמסירות. אחותו לאה סיפרה מעשה המעיד על אופיו. פעם, ‏ כאשר ארעה לאמו תאונה נשא אותה אלי על כפיים מהאמבולנס אל חדר ‏ המיון בבית החולים, ולא הניח שישאו אותה באלונקה.‏ אלי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והתנדב לצנחנים. לאחר סיום ‏ הטירונות עבר קורס צניחה שבסיומו הוענקו לו כנפי צניחה. אחר כך עבר ‏ קורס נהגים ולאחריו הוסיף והשתלם בקורס נהגי רכב כבד. למרות ששירת ‏ בתפקיד של אחראי על הרכב ביחידה היו מדיו מגוהצים תמיד ונעליו ‏ מבריקות כראי. כדי לעזור לחייליו להתגבר על "השעות המתות" בערבים, ‏ כשהם יושבים בבסיס מרוחק, ארגן אלי חוגים להרמת משקולות וחדרו ‏ שימש מקום ריכוז ומשיכה לחייליו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה אלי ‏ בחופשת שחרור, כשהוא מתכנן לבנות חממות במושבו. הוא התייצב ביחידתו ‏ מיד, ללא צו קריאה והשתתף בקרבות נגד המצרים בסיני. יחד עם יחידתו ‏ צלח את התעלה לאפריקה ושם שימש מפקד מאהל מסור ומוכשר. הוא דאג ‏ לכל - לעוקבי מים, למצרכי מזון, לסיר קפה חם לשומרים בלילות ולחלוקה ‏ צודקת של התורנויות ושל החופשות. מאז ומתמיד הקפיד על הצדק וכל חייל ‏ קיבל את המגיע לו. המוראל ביחידה הקטנה והמבודדת היה גבוה בזכותו של ‏ אלי. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973), יצא אלי לחופשה, שממנה לא חזר ‏ ועקבותיו לא נודעו. רק כעבור חודשים, כאשר נחשפה חולית מחבלים בשכם, ‏ נתברר כי בין יתר מעלליה, חטפה את לופו בדרכו לביתו, ורצחה אותו ‏ באכזריות. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973), נפל סמל-ראשון לופו בעת ‏ מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. ‏ השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים.‏ במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "נזכור תמיד את רוחו האיתנה ואת ‏ עבודתו המסורה והנאמנה. חבריו ומפקדיו ביחידה ישאו את זכרו של אלי ‏ בגאווה כחבר לנשק וכחיל מסור".‏ חבריו ליחידה הוציאו לזכרו חוברת ובה דברים על דמותו.‏ לופו אלי, יהי זכרו ברוך.‏