קורות חיים:
בן-ציון (בנצי), בן טובה ושמעון, נולד ביום י"ג באלול תשי"א (12.9.1951)
בירושלים להורים שומרי מסורת. תמיד היה ילד שקט וצייתן, חביב ובעל
יכולת מנהיגות. עוד כשהיה בגן ידע לאסוף סביבו ילדים ולארגן אותם
בקבוצות משחק. את חוק לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר על-שם נחום
סוקולוב. בן שתים-עשרה היה כשהצטרף לתנועת "מחנות העולים", ואם כי
ההצטרפות לתנועת נוער חילונית לא הייתה לרוחם של הוריו, ידע לכלכל את
מעשיו מתוך כבוד להוריו, עד שברבות הימים קיבלו עליהם את רצונו. הוא
סיגל לעצמו בהתלהבות את רעיונותיה של התנועה ומנערותו ראה את עתידו
כחבר קיבוץ. כתלמיד בבית-הספר התיכון עירוני י"ג הצטיין בנצי השקידה,
בידע רב ובגישה רצינית ללימודים ולכל דבר שהאמין בו. יחד עם זאת לא
חסר רוח קונדסית ושובבות, שהיו חביבות כל כך על חבריו. בתקופת
בית-הספר התיכון הרבה לעסוק בהדרכה בתנועה, ואם כי הפריע לו הדבר
בלימודים, ידע להתגבר על הקשיים ולשלב לימודים בפעילות בתנועה, ואף
לעמוד בבחינות הבגרות בציונים טובים. תמיד נהג לעודד נערים בני גילו
שנעדרו מבית-הספר, לחזור ללימודים, והסביר להם כי לטובתם הדבר. את
עיקר מרצו השקיע בתנועה, הרבה לטייל עם חבריו והיה תמיד בין
המסייעים, הטורחים ועושים. תמיד עשה מעשיו בלהט, במרץ ובדבקות
אמיתית. בלילות "קומזיץ" היה נוטל את הגיטרה ומנגן להנאת חבריו. בדרך
כלל לא הרבה לדבר, ולא ניסה להתבלט או להתנשא מעל חבריו, אך משדיבר
היו דבריו שקולים ותמיד נשמעו בהקשבה. כיבוש ירושלים בעקבות מלחמת
ששת הימים פתח בפני בנצי וחבריו אופקים חדשים. הוא קשר קשרים עם
הערבים שכניו החדשים, היה ראשון בין חבריו שלמד את השפה הערבית
והרבה לטייל ולסייר בשטחים, שעד המלחמה יכול היה רק להציץ לעברם
מביתו הסמוך לגבול. הוא אהב את ארץ-ישראל של ימים עברו וניסה לשחזר
אותם ימים. גדר ישנה שהקיפה את צריף התנועה הייתה לגביו משהו מאותם
ימים והוא הצטער משהוסרה. הוא גם אהב את השירים של הימים ההם,
לרבות שירים מסורתיים וניגוני בית-הכנסת, וידע לשלב אותם בין שירי
התנועה ששר עם חבריו וחניכיו בלוויית גיטרה. בכל חופשותיו מבית-הספר,
ואחר-כך גם מן הצבא, נהג לעבוד בכל עבודה שהזדמנה לו, כדי להקל את עול
הפרנסה על הוריו. בנצי האמין שבחיי אדם שומה עליו למצות הכל עד תום,
לתת הכל ולקבל את כל הטוב. לתת בדרך הטובה שהוא הולך בה ושהוא
מבקש להנחילה גם לאחרים; לתת בחינוך שהוא מקנה לאחרים שילכו
בעקבותיו, כיון שהאמין בדרך שהלך בה. לקבל משמע להקשיב, לפקח עין,
להטות אוזן ולקלוט את היפה שבעולם. לאהוב טבע ונוף, שירה וריקוד,
שיחה וויכוח ושאר עניינים שברוח, שכולם יחד בונים את האדם.
בן-ציון גויס לצה"ל בסוף יולי 1969 והוצב לנח"ל. במסגרת גרעין "עודד" נשלח
לקיבוץ רעים והיה מזכיר הגרעין. לאחר שישה חודשים הצטרף להיאחזות
בנח"ל-ים, היה מזכיר ההיאחזות ולקח חלק פעיל בחיי החברה ובחיי התרבות
בה. במסגרת השירות בנח"ל הוחלט לשלוח אותו להדרכה מטעם התנועה
בדרום תל-אביב. הוא התמסר לתפקידו בכל לבו ובכל מרצו, הקדיש לחניכיו
את כל זמנו מתוך הבנה עמוקה. מעולם לא נהג בהם ביד קשה והיה אהוב
עליהם מאוד. ההדרכה באותה עת גזלה את רוב זמנו והוא מיעט לבקר בבית
הוריו בירושלים. לאחר שנסתיימה תקופת ההדרכה שלו הוחזר לשרות פעיל
בנח"ל. הוא השתלם בקורס צניחה ובקורס למפעילי תול"רים וצורף לסיירת
שבה שירת עד תום שירותו הסדיר.
בסוף יולי 1972, שוחרר בנצי מהשירות וחזר למשק רעים. במשק עבד ברפת
ואהב את עבודתו, וביחוד אהב לעבוד עם היונקים. המצב הכלכלי בביתו היה
דחוק ולא נותרה דרך לפניו אלא לעזוב את המשק, לחזור לירושלים ולבוא
לעזרתה של משפחתו. הוא ידע שהקיבוץ הוא המקום היחיד שחייו יהיו
מאושרים בו, אך בגלל אהבתו הרבה למשפחתו החליט לעזוב את המשק
וחזק לירושלים. לימים התקבל למכינה האוניברסיטאית והיה בה תלמיד
מצטיין. הוא כתב עבודות מצוינות שזכו בשבחים רבים, ובאותו זמן עבד
כמדריך חבורות רחוב בשכונות המצוקה בעיר. הוא שבה את ליבם של
הנערים, והקדיש את כל מרצו כדי לעזור להם. תמיד נהג בהם מנהג שווה
וזכה להחזיר רבים מהם למוטב. בנצי הרבה לכתוב דברי שירה, חיבורים
ומאמרי ביקורת. בכולם בלטה אישיותו החמה, אמונתו העמוקה באדם,
אהבתו הגדולה לארץ ולנופיה. בחודש ינואר 1973 כתב: "את, שמרחבים לך,
שנופיך הדר / שיופייך העתיק ערב כיין משומר / שלילותיך הוד ואימה / שלך
החרמון והכנרת והירדן / שלך עוד ועוד, הרים וואדיות / שלהם שמות
ולאחרים אין / אך כולם קווים ושרטוטים / במפת יופייך החומה ירקרקה /
אם, אם תראי צל אדם / אם תראיהו אובד במרחביך / עשיהו אדם". כשפרצה
מלחמת יום הכיפורים נקרא בנצי ליחידתו ונשלח ביום ב' בחשוון תשל"ד
(28.10.1973) למילוי משימה מסוימת. הוא נופף בידו לשלום לידידו ונעלם עם
הג'יפ בענן של אבק. בדרך עלה הרכב על מוקש והוא נהרג. הוא הובא
למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל, בירושלים. השאיר אחריו הורים,
שני אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
משפחתו וחבריו לתנועה, לגרעין ולעבודה, הוציאו לאור חוברת לזכרו.
צדיק בן-ציון, יהי זכרו ברוך.