קורות חיים:
שי, בן רחל ושאול, נולד ביום כ"ד בניסן תשי"ב (19.4.1952) בכברי. הוא למד בבית-הספר היסודי במשק, והמשיך בלימודים על-יסודיים. בן יחיד היה שי להוריו, ואח אוהב לאחיותיו חביבה ויונת. מילדותו היה עירני, סקרן ומלא חיים. בסקרנות הביט סביבו, חקר טיבת של אבנים וצמחים, אך סירב ללמוד קרוא וכתוב כיתר חבריו בגן. "שי רצה לשחק כדורגל ולהשתובב בחוץ", סיפרו חבריו מאותה תקופה. "כשקיבל לידיו בכיתה ג' את הספר 'תורת הכדורגל', החל ללמוד לקרוא…" תמיד אהב מאוד בעלי-חיים. חבריו, בני קבוצת "ברוש", סיפרו על כושר מנהיגותו, על כישרונותיו ועל יזמתו. חברתו הדס סיפרה כיצד נסעו ניצה ושי לטבעון, והם עדיין ילדים. אביו נזכר כיצד, כשלמדו שי וחבריו לכיתה על היוונים, דחק הילד בהוריו לנסוע לחיפה לחזות בסרט שעסק בהיסטוריה של יוון. שי יצא למסעות ולטיולים עם חבריו, השתתף בחגיגות ובמסיבות שערכו, והיה פעיל באגודת "הפועל" כברי. לימים שיחק בנבחרת הכדור-יד, ונבחר לשמש כשוער הקבוצה. הוא אהב מוסיקה, ובעיקר התעניין במוסיקה חדשנית. שעות ארוכות האזין לשירים עבריים ולשירים לועזיים, הקשיב למילות השיר ולמד את הלחן. אמו סיפרה, שפרשת אהבתו למוסיקה החלה עוד כשהיה תלמיד בכיתה ט': "אז התחילה הפרשה באורח אינטנסיבי. הוא היה יושב עם אותו תקליט ימים שלמים". כשיושבים בני קבוצת "ברוש" בצוותא, נדמה שגם שי ביניהם. הם מדברים בו ומחייכים בדברם. חברו אסף אמר, ששי היה תמיד "בלגניסט". "את העבודה העצמית היה כותב על פתק מקומט, וכשרפאל היה בודק את השיעורים, היה שולף מהכיס פתק, פותח את עשרת קפליו ומתבלבל כשהתברר לו, שזאת בכלל העבודה העצמית באנגלית". שי הפליא בידיעותיו בתחום ההיסטוריה ובזוכרו תאריכים חשובים. בשנה שקדמה לגיוסו, עסק בהדרכת נוער עובד ולומד בסניף "הנוער העובד" בטבעון. באותו זמן היה חבר בוועדה, שהציעה לבטל את עניין המכסות לתנועה ולנח"ל. "רק מי שירצה ללכת - ילך", קבע שי. "אין לכפות, אין לחייב", נזכרת מירי. כל חבריו ואוהביו זוכרים אותו כעלם חביב בעל בלורית מתולתלת ועיניים טובות ונבונות. שי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971 והתנדב לשרת ביחידה קרבית במסגרת חיל הרגלים. לאחר תקופת הכשרה הוצב ביחידה קרבית, ונודע באומץ לבו ובמסירותו. יוני נתניהו, שהיה מפקדו, סיפר כי כשראה את שי במדים הופתע מן היכולת הגופנית והנפשית שהייתה טמונה בו. העקשנות, החכמה והבנת גודל האחריות המוטלת עליו סייעו לו ברגעי משבר. הוא תרם את מלוא מרצו לכל פעילות מבצעית ובשעות המנוחה השתתף בפעילות שארגנו חבריו ליחידה. הוא השתתף ב"קומזיצים", שיחק בכדורגל, שר ושוחח עם ידידיו. "בכל נושא היה מפגין תמיד קו אחיד של מחשבה בהירה, והיה יודע להגדיר למה התכוון. גם בפוליטיקה היה לו קו מגובש", סיפר חברו דורון. כשהיה בא הביתה לחופשה קצרה, הקפיד לבלות עם הוריו, עם אחיותיו ועל ידידיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלחה יחידת הסיור שלו לחזית הצפון. שי וחבריו לנשק עשו ימים ולילות בסיורים ובמסעות אבטחה, ובשעות הקרב נתגלתה גדלות נפשו של שי. חבר נאמן היה, ועשה הכל כדי להקל על חבריו. ביום ז' בחשוון תשל"ד (2.11.1973) נשלח עם חבריו לחלץ קבוצת צנחנים, שנתקעה במעלה החרמון המושלג. סופת שלג ריתקה את הצנחנים הנצורים בפסגה, וגרמה גם את מותו של שי, קילומטר אחד בלבד לפני היעד. שי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ כברי. הוא השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים להוריו השכולים כתב מפקדו היחידה: "העובדה ששי קרס-נפל הפתיעה את כולנו, מאחר שהיה בין הלוחמים החזקים והקשוחים ביותר ביחידה. בזכות חוסנו זכה שי לכינוי 'שריר'… כשהתגבש הצוות, התגלה שי בפעילות מבצעית כבחור בעל כוח רצון עצום, עקשנות ותפיסה מהירה, מדרבן את היתר ובעל חיוך תמידי. לאורך השירות המפרך ביחידה היווה שי משקל נגד לכל אותם לוחמים, שבאופן טבעי התעייפו מן הקשיים. הוא עשה זאת בכך, שהיה משכים ראשון, נוטל על עצמו כל עבודה קשה, משתיק את המתאוננים ועושה בעצמו את העבודות האפורות, כשהוא מפזם מנגינה חוזרת וסתומה. לשיאה הגיעה יכולתו וקשיחותו במבצעים המפרכים עצמם". בני משפחתו, ועמם חברים וידידים בני קיבוץ כברי הוציאו לאור חוברת לזכרו של שי. בחוברת דברים על דמותו ועל דרך חייו של שי, פרקי זכרונות, מכתבים שכתב ומילות שירים שאהב. שחם שי, יהי זכרו ברוך.