יצחק - דב שמיר

בן אליעזר וחנה, ממייסדי קיבוץ שדה-אליהו, שבעמק בית-שאן. ‏ נולד ביום א' באדר תש"ז (21.2.1947) בקיבוץ שדה-אליהו, למד בבית-הספר ‏ המשותף שבקיבוצו. לאחר שסיים את לימודיו העל-יסודיים, למד דובי בפקולטה ‏ לחקלאות שברחובות והוסמך כאגרונום. דובי קיבל חינוך דתי, לאומי, ציוני ‏ והומניסטי. הוא היה תלמיד שקדן והצטיין בתחומים רבים. אהב שירה וספרות ‏ עברית וקרא ספרים בהנאה. בלימודי היהדות שאף להרחיב את ידיעותיו ‏ והשתתף בחוגים לתלמוד ולמחשבת ישראל. מילדותו אהב לטייל עם ‏ בני-משפחתו בשבילי עמק בית-שאן ובפינות החמד ברבות המצויות בו.‏ כעבור שנים מספר התחיל לסייר ברחבי הארץ ולמד את נופיה, צמחייתה ואת ‏ בעלי-החיים שבה. דובי היה בחור שקט ורציני, פעיל בחברה ואהוב על כולם. ‏ בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער 'בני עקיבא' וברבות הימים הדריך בסניף ‏ שבמשקו. פעילותו בתנועת-הנוער כללה מפגשים חברתיים וטיולים בארץ ‏ להעמקת הקשר עם המולדת ועם אזרחיה. בעזבונו נשמרו רשימות וראשי-פרקים ‏ משיחות ומדיונים שקיים עם חניכיו.‏ כהמשך טבעי לדרכו בתנועת-הנוער, יצא דובי כעבור שנים לשנת שירות שלישית ‏ בקבוצת מעלה-גלבוע, יחד עם אשתו. כשהיה דובי בן תשע נפטר אביו והוא ‏ הצליח להדחיק את רגשות הכאב המר, לעודד את אמו ולעזור לה ולאחותו בכל ‏ אשר יכול. ‏ דובי גויס לצה"ל בנובמבר 1965 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות נשלח ‏ לקורס-מ"כים. בהמשך שירותו עבר קורס-צניחה וקורס קציני-חי"ר והוצב לגדוד ‏ חי"ר מוצנח. במסגרת הגדוד השתתף בפעולות מעבר לגבול ונלחם במלחמת ‏ ששת-הימים. הוא השתחרר משירות סדיר בנובמבר 1968. את שירות המילואים ‏ שלו התחיל דובי כסמ"פ בגונדת-נ"ט מוצנחת.‏ דובי ליווה כסגן מפקד את צמיחתה, את גיבושה ואת עיצובה של יחידת מילואים ‏ בגונדת-נ"ט מוצנחת. בשורות גונדה זו, שהפכה בינתיים לגדוד ודובי לסמג"ד ‏ שלו, עבר את מלחמת יום-הכיפורים. מיד אחרי מלחמת יום-הכיפורים התנדב ‏ לשנת שירות בצבא-הקבע. במסגרת זו תרם רבות לארגון הימ"ח ולגיבוש תורת ‏ הלחימה בגדוד, שצויד ואורגן מחדש בכלי נ"ט מהמתקדמים בעולם.‏ ביום ל' בניסן תשל"ז (17.4.1977), נפל דובי בעת מילוי תפקידו כסמג"ד בחטיבת ‏ נ"ט צעירה ומתארגנת באזור הדרום. הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית ‏ שבבית-העלמין בקיבוץ שדה-אליהו. השאיר אחריו אישה - הדסה, בת - דקלה, ‏ שני בנים - אלישע וערן, אם, אח ואחות.‏ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו-ידידו: "בגדוד שימש דובי, בנוסף ‏ לתפקידו כמפקד, גם מעין 'כותל מערבי' לשטיחת טענותיהם ובעיותיהם של ‏ החיילים. דובי היה מקשיב, רושם בפנקס הקטן ותמיד נרתם לעזור ולסייע, לנחם ‏ ולעודד, וכל זה עם חיוך מלבב ועם עיניים מאירות. גילה יחס אנושי לפקודיו ‏ ועם-זאת נהג בקפידה בכל הקשור לדרישות מחייליו ולטיב ביצוע משימותיהם. ‏ דובי היה אישיות דומיננטית ורישומו ניכר בכל פעולותיו של הגדוד שבו צמח ‏ והתפתח. הוא היה איש מעש, שקט ומופנם, ער ורגיש לסביבתו, קולט ושופט את ‏ ההתרחשויות ופועל על-פי דרכו השקטה והעקבית - 'תמיד 'קדימה' ".‏ שמיר יצחק - דב ('דובי'), יהי זכרו ברוך.‏