אברהם שפירא

בן שלמה ושרה. נולד ביום ב' בכסלו תשי"א (11.11.1950) בנשר. למד בבית-‏ הספר היסודי 'בית-יהושע' שבמקום, המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר ‏ התיכון 'בסמ"ת' שבחיפה. אברהם היה תלמיד מצטיין ומוכשר, וסיים את ‏ לימודיו בציונים גבוהים. מילדותו התבלט כחבר טוב המוכן לעזור לבני-‏ כיתתו, המוכן להדריך עולים חדשים ולעזור להם להיקלט בארץ. בבית-הספר ‏ התיכון למד במגמת האלקטרוניקה והתחבב על כולם. אברהם היה חבר ‏ בתנועת 'הנוער העובד והלומד' וברבות הימים היה למדריך בקן 'נשר'. הוא אף ‏ שימש כמדריך-מסגרת מטעם קיבוץ מסדה ונסע מדי-שבוע לתל-אביב כדי ‏ להכין את המסגרת לקראת ההגשמה ולקראת הצטרפות אנשיה כחברים ‏ לקיבוץ. ‏ מספרים חניכיו: "חיכינו למפגשים עמו מדי-שבוע, והוא לא אכזב מעולם. הוא ‏ דבק במשימה שהוטלה עליו ומילא אותה עד-תום. בפעולותיו השרה הווי ‏ מיוחד בין החברים; הצחוק האופייני והמדבק שלו סחף את כולנו. העיניים ‏ המאירות תמיד והחיוכים שקשה היה לעמוד בפניהם - הפכו את הנושא ‏ העיוני שעסקנו בו לדבר משני, וגם אם לא מיצינו אותו עד-תום - נהנינו ‏ והיינו מלאי חוויות. לא-מעט בגלל הלכו רבים מאתנו לעבוד בענף שריכז - ‏ בננות. העבודה הייתה קשה, אף-על-פי-כן חזרנו לחדרים מחייכים ומצפים ‏ ליום-עבודה חדש של שהייה במחיצתו. לפעמים אהבנו שינזוף בנו, כי נזיפותיו ‏ היו אבהיות ומלאות הומור. האמונה והאופטימיות שלו סחפו אותנו יותר ‏ מכול והוא לימד אותנו שאפשר לעשות הכול בשקט ובשלווה."‏ ומוסיפים חבריו לבית-הספר התיכון: "אברמי היה מאוד ביקורתי. הוא ביקר ‏ את האחרים וגם את עצמו, והחשש מהביקורת שלו מנע התנהגות של צביעות ‏ לידו. הוא אהב את הפשטות של הדברים ולא האמין בדיבור אלא בעשייה. ‏ הוא ממש קרן מנהיגות; תכונות האופי שלו היו כל-כך חזקות ובולטות ‏ שהשפעתו על כל החברה הייתה בלתי-נמנעת."‏ אברהם אהב ספרות, קולנוע ותאטרון, וכפי שמעידים חבריו ובני-משפחתו - ‏ ידע למצות את העיקר בכל יצירה ולנפות את התפל. הוא ידע לבקר כל סרט ‏ או הצגה שראה ולהמליץ למבוגרים ממנו על סרטים שיש לראותם.‏ בתום לימודיו החליט אברהם להתנדב לנח"ל ולהצטרף לגרעין, שכלל חברים ‏ מקרית-חיים ומכפר-גלים, למשק מסדה שבעמק הירדן. אברהם גויס לצה"ל ‏ בספטמבר 1968 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס-קשר אך ‏ תפקידו הצבאי לא סיפק את רצונו העז לעשות הרבה ולתרום ככל-יכולתו ‏ במסגרת השירות הצבאי. הוא השתלם בקורס-צניחה ובקורס קשרי-גדודים ‏ ומילא את התפקידים השונים שהוטלו עליו בנאמנות ובמסירות.‏ במלחמת יום-הכיפורים שירת תחילה בסיני ואחרי-כן היה בין הראשונים ‏ לצלוח את תעלת-סואץ. הוא ישב עם חבריו פרק-זמן ממושך באיסמעיליה ורק ‏ אז חש שתרם משהו למלחמה. וכך כתב אברהם במכתבו להורים: "יש לי ‏ הרגשה לא נוחה, שאני נמצא בגדוד קרבי שיצא לו שם שבו אנשים 'נקרעים'. ‏ והנה אני נופל לשלווה... כולם פה מחפשים את השלווה ונראה להם מוזר ‏ שאחד מהם רוצה לברוח משלווה זו ולהתאמץ. רצוני שלי הוא לעבור את כל ‏ האימונים הבסיסיים של חיי הגדוד, כך שאדע שמסוגל אני למלא כל תפקיד ‏ בשעת הצורך, ואז - לא אכפת לי להיות קשר." מספר מפקד היחידה: "הצירוף ‏ של אידיאליזם, חום-נעורים, דבקות ויושר אפשרו את צמיחתו של אברמי ‏ כאישיות שלמה, בעלת יכולת ונכונות לתרומה בשטחים רבים. התפתחות זו ‏ הועידה לו תפקידים ומפעלים רבים שמטבעם מחכים לכוח מניע ותבונת ‏ מעשה. חיוכו הטוב, ביקורתו הנוקבת והבלתי-מתפשרת, אמונתו ומסירותו, ‏ יושרו וקנאותו לערכי אדם וקבוצה, נתמזגו ביחסו הסלחני והמלגלג לכל ‏ ניסיון להעריכו כמות-שהוא וליחס לו מעלת ייחוד כלשהי."‏ עם שחרורו מן השירות הסדיר בצה"ל הצטרף אברהם לקיבוץ מסדה, ותוך ‏ פרק-זמן קצר התבלט בחברה ונבחר למזכירות המשק. כאן נשא לאישה את ‏ תמי והתכונן להקים בית ומשפחה. מדי-שנה נקרא לשירות-מילואים ונענה ‏ לכך באהבה ובשמחה.‏ ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975) נפל אברהם במילוי תפקידו בעת שירות ‏ מילואים בסיני. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר ‏ אחריו אישה - תמי, הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. ‏ משפחתו הקימה ספרייה מקצועית-לימודית לזכרו בקיבוץ מסדה, שהיה חבר ‏ בו עד נפילתו.‏ אברהם ('אברמי') שפירא, יהי זכרו ברוך.‏