ראובן ארץ-קדושה

ראובן, בן אסתר ויצחק, מראשוני המתיישבים בבירת הנגב, נולד ביום כ"ט ‏ באלול תשי"ג (9.9.1953) בבאר-שבע. הוא למד בבית-הספר היסודי "אחווה" ‏ ואחרי-כן למד בבית-הספר המקצועי "עמל חניכים" במגמה של חשמלאות. ‏ ראובן היה ילד שקט ונוח וגדל להיות בחור מוצק ומלא בטחון עצמי. הוא היה ‏ תלמיד חרוץ והצטיין גם בלימודים העיוניים וגם בלימודי המקצוע. כיון שניחן ‏ ב"שתי ידיים ימניות" היו עבודותיו מדויקות ויפות וכל משימה, שנטל על ‏ עצמו מילא בקלות ובמהירות. אופיו הנוח ושלוותו קנו לו ידידים רבים. חבריו ‏ היו רגילים לראותו מחייך תמיד. הוא נהג לדבר בשקט ומתוך בטחון פנימי ‏ וכוח-שכנוע והכל ראו עצמם חייבים להאזין לו ולשמוע את דבריו. ראובן היה ‏ בן מסור ואוהב למשפחתו הענפה. הוא אהב מאוד את אביו ואת אמו והיה ‏ זהיר מאוד בכבודם. למרות שהיה האמצעי בין אחיותיו ואחיו, היה הדומיננטי ‏ שבהם וכולם אהבוהו וכבדו את דעותיו. שני השירים שחיברה אחותו לזכרו ‏ הם עדות לאהבתם ולהערצתם של בני-משפחתו. כל תנועותיו, חיוכיו ‏ ותגובותיו, שפעו בריאות וחן-נעורים. הרבה מן הכוחות הנפשיים שלו ‏ שביקשו כאילו לפרוץ מתוכו, השקיע ראובן בתחביבו מילדות - הרכיבה על ‏ סוסים. הרכיבה העניקה לו מרחבים חדשים. כמעט את כל זמנו הפנוי היה ‏ מבלה בחוות-הסוסים כשהוא רוכב הרבה, אך גם מטפל בסוסים בנאמנות ‏ ובמומחיות. במשך הזמן הפך למבין גדול בענייני סוסים והיה גאה מאוד ‏ בידיעותיו אלה. בין שאר תכונותיו המצוינות, בלטה במיוחד תשוקתו לעזור ‏ לבני-אדם. הוא היה מתנדב מטבעו. מעולם לא חיכה עד שיבקשו את עזרתו. ‏ ברגישותו הרבה לסבלות הזולת ידע תמיד לתת את העזרה הדרושה במקום ‏ הנכון ובזמן המתאים. לבו היה מלא באהבה לאדם ואמונה בטוב הטמון בבני-‏ האדם. חברים רבים, שהרגישו בכוח הקורן מאישיותו, לא חששו לפתוח ‏ בפניו את סגור לבם וסיפרו לו את סודותיהם הכמוסים והכואבים ביותר. ‏ תמיד ידע להקשיב להם, לנחם, לעודד או להתבדח. אין פלא שרבים אהבוהו ‏ ולא יוכלו לשכוח אותו שנים רבות.‏ ראובן גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. הוא היה ‏ בעל סבולת רבה וכושר גופני מעולה ולפיכך סיים את הטירונות בהצלחה ‏ רבה. בזכות הצלחתו נשלח, בהמלצת מפקדו, לקורס מפקדי-כיתות וגם שם ‏ זכה בהצלחה רבה. אחרי-כן, השלים קורס מש"קי תול"ר והפך להיות אחד ‏ הכוונים המצטיינים בגדודו. חברים מספרים שהתייחס ברצינות רבה לתפקידו ‏ ושקע כל כולו באימונים, בניסיון לשפר עוד יותר את יכולתו לפגוע במטרות ‏ מסוגים שונים. כשהיה פוגע היטב היה מאושר מאוד אך כשהחטיא - מוטב ‏ היה שלא להתקרב אליו. ‏ מפקדיו העריכו אותו כחייל ממושמע, המבצע את המוטל עליו בדייקנות ‏ וביעילות. הוא נחשב לאדם מצוין וללוחם מעולה ובזכות שילוב נדיר זה, קנה ‏ לו ידידים רבים בין חבריו ליחידה ומפקדיה. מעולם לא התלונן על הקשיים ‏ באימונים. להיפך, תמיד עודד את חבריו, שהתקשו באימונים, והיה הוא זה ‏ שתמיד צץ לידך בחיוך על שפתיו, כשעמדת בפני "שבירה" כדי לתמוך, לעודד ‏ ולעזור לך להגיע למטרה. במלחמת יום הכיפורים, השתתף ראובן בקרבות ‏ הבלימה נגד המצרים בגזרה המרכזית בסיני. אמנם הוא נפצע בעת אימונים ‏ סמוך לפרוץ המלחמה, ונשלח הביתה למנוחה, אך מיד עם הישמע צפירת ‏ האזעקה, מיהר ללבוש את מדיו ולהצטרף ליחידתו. הוא הצליח לשכנע את ‏ מפקד המחלקה שלו ש "על ג'יפ לא צריך רגליים" והצטרף לג'יפ התול"ר של ‏ מפקדו בתפקיד כוון, שבו הצטיין כל כך. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) ‏ לחם בעוז ובגבורה רבה בטור שריון מצרי, שנע לעבר כוחותינו. אז הוכיח את ‏ מלוא יכולתו והצליח להשמיד בעצמו טור שלם של טנקים מצריים. ‏ במהלך קרב זה נפגע הג'יפ שלו פגיעה ישירה וראובן נהרג במקום. הוא הובא ‏ למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, ‏ שלוש אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.‏ ארץ-קדושה ראובן, יהי זכרו ברוך.‏