אבשלום בן-יהודה

בן חנן ונורי. נולד ביום א' בשבט תשט"ו (24.1.1955) בקיבוץ עין-שמר ולמד ‏ במוסד החינוכי שבקיבוצו. כשהיה בן 17 יצאו הוריו לשליחות בוינה, והוא ‏ סיים את לימודיו בבית-הספר האנגלי שם.‏ בקיבוץ לא היה אבשלום מן התלמידים הרציניים והוא לא התיימר אפילו ‏ להגיע לתעודת-בגרות. על לימודיו בוינה מספרים ההורים: "להפתעתנו הרבה, ‏ ראינו כאן את התלמיד שלנו באור חדש. השתוממנו לראותו רכון על ספרים, ‏ שקוע בלימודים ומשיג ציונים גבוהים מאוד בבית-הספר. הוא החליט להתכונן ‏ לבחינות-הבגרות, וכעבור שנה סיים אותן בהצלחה רבה."‏ חברים לא חסרו לאבשלום מעולם, וגם בוינה התיידד תוך זמן קצר עם חברים ‏ בני-עמים שונים. "החבר הטוב ביותר שלי בתקופה זו," כתב אבשלום לחברת ‏ קבוצתו, נילי, "הוא אחד גזעי ממש. הוא לא ישראלי, הוא גם לא אוסטרי - ‏ הוא פשוט מצרי. אני יכול לכתוב המון על השיחות בינינו ועל השפה ‏ המשותפת שמצאנו, אלא שהורי, המפ"מניקים הגדולים, קצת מתנגדים לרעיון ‏ זה, מכיוון שהוא מצרי. (אם הממשלה לא תביא את השלום, הוא יבוא מהעם). ‏ נקווה שנוכל להמשיך בידידות אמיתית זו בשלום." כעבור למעלה משנה, ‏ כשנאלץ להיפרד מידידו המצרי, כתב אבשלום לנילי: "אני בטוח שבחיי לא ‏ היה לי ידיד קרוב כל-כך, וקשה לדעת אם יהיה. די לי בחבר אחד טוב ואדוק, ‏ חבר בלב - מאשר במאה כאלו סתם ידידים. קשה לתפוס, איך שני נערים, בני ‏ ‏18, יכולים לבלות שעות רבות כל-כך בשיחות רציניות, פילוסופיות..."‏ מכתביו הרבים של אבשלום לידידיו בישראל משמשים עדות לתהליך ‏ התבגרותו, לעומק מחשבותיו, לדעותיו ולאמונותיו; "אני אותו אבשי המוכר, ‏ עם חוש ההומור, שאוהב לחיות וליהנות, ששמח להיתקל בבעיות בחיים, ‏ להכיר אנשים חדשים וחיים אחרים, שמתרשם וסופג. אולי אני בשלבי עיצוב ‏ הנפש (נשמע יפה), דבר שמאפשר לי להתבטא בקווים אחרים שלא חשבתי ‏ לפני-כן. בשביל להבין מה שמתרחש סביבך לא די בהשכלה כללית ובידע. צריך ‏ גם מחשבות אישיות, להגות ולהיות פתוח לכל צד. בסך-הכול, לנו, ‏ הקיבוצניקים, חסר בסיס נכון לחיים טובים שאותו אנו צריכים להשלים... אני ‏ כמעט לא זוכר שיחות רציניות בין החבר'ה. כשיוצאים מהמסגרת מרגישים ‏ במחסור שלא תואם לגיל, ובכל-זאת צריך להשלים בעזרת ההורים, בעצמך, ‏ על-ידי עיתונים, סרטים...". ועוד, על חיי הקיבוץ: "בכל משטר יש אחוז קטן ‏ של אנשים שיודעים מה קורה סביבם, המנהיגים. ואילו השאר יחיו לגבי ‏ עצמם את אותם חיים, בקפיטליזם או בסוציאליזם. וכך גם בקיבוץ; אנשים ‏ נולדו בו וגרים בו, רק משום שנולדו בו... אם יתנו בקיבוץ יותר חופש לפרט, ‏ יעזרו לו, יבינו אותו, יבואו לקראתו, זה יועיל לחברה עצמה, לקיבוץ. בכך, ‏ ובקטנוניותם של אנשים שאינם תופסים רעיון זה קבור הכלב."‏ אבשלום ידע להתאים את עצמו לכל חברה; בקרב המבוגרים בלט ברצינותו ‏ ובהתעניינותו בכל נושא שעלה לדיון, בקרב ידידיו הצעירים נהנה מכל צורת ‏ בילוי, מטיולים משותפים ומשיחות בטלות - וכך זכה לחיי-חברה בריאים ‏ ומלאים. שאיפתו לטייל ולהכיר את העולם לא נתנה לו מנוח והוא הרבה ‏ לטייל באירופה ואף נסע בגפו לארצות-הברית. טיולים אלה הרחיבו את ‏ אופקיו וביססו את ביטחונו העצמי. בעת שהותו בוינה היה אבשלום חבר ‏ בתנועת הנוער 'השומר הצעיר', אך הוא התאכזב לפגוש את הנוער היהודי ‏ האוסטרי, שנראה לו רכרוכי וריקני. במסגרת פעילותו בתנועת 'הכוח' נבחר ‏ אבשלום לרביעייה הראשונה בטניס-השולחן וייצג את האגודה בטורנירים ‏ שונים באירופה. בנוסף לעיסוקיו הרבים מצא פנאי למוסיקה ולקריאת ‏ ספרים; בחדרו לא פסקה המוסיקה עד לשעות המאוחרות והוא נהג לקרוא ‏ לעתים שלושה ספרים בו-זמנית.‏ כבר בוינה החליט להתנדב לשרת כצנחן והחל לפתח את כושרו-הגופני, ‏ כשהוא מנצל את הנוף ההררי באוסטריה לריצות ממושכות לטיפוס. הוריו ‏ מציינים את יחסו המשפחתי החם כלפיהם וכלפי שני אחיו. ביום הפרידה ‏ מהוריו, כשנסע לישראל כדי להתגייס לצה"ל, השאיר בבית מכתב תודה ‏ להוריו על כל אשר עשו למענו ועל השנים הנפלאות בוינה. את מכתבו פתח ‏ במילים: "הורים יקרים, שני פרחים ממש..."‏ אבשלום גויס לצה"ל במאי 1975 והתנדב לחיל-הרגלים כצנחן. לאחר ‏ הטירונות עבר קורס-צניחה. במהלך האימונים הקשים סבל פעמים רבות ‏ מפריקה של הכתף וכדי שיוכל להמשיך במסלול הצבאי שהועיד לעצמו החליט ‏ לעבור ניתוח בכתפו. אחרי-כן סיים בהצלחה קורס-מ"כים וכעבור חודשים-‏ מספר נשלח לקורס-קצינים. "כמובן, שסיים את הקורס בהצטיינות וחזר ‏ לגדוד," מספר א', המ"פ "לא היססתי הרבה; חסר לי קצין בפלוגה, דרשתי ‏ אותו ועל-אף כל המלחמות עליו קיבלתי אותו. אבשי קיבל את מחלקה 2 ‏ ואמר לי: 'זאת תהיה המחלקה הטובה ביותר בגדוד.' הוא התחיל לעבור קשה, ‏ וכשעזבו כל חברי הסגל את המחלקה מסיבות שונות, המשיך לעבוד לבדו."‏ ‏"כבר בשיחתנו הראשונה הבנתי שדרכו מובנת לו - להגיע למקסימום," מספר ‏ עופר, המג"ד, "הוא אמר למח"ט שחייל בצנחנים חייב להיות מסוגל לרוץ ‏ מרתון. הוא דרש ממחלקתו הרבה מעבר למקובל, אך דאג לעמוד בעצמו ‏ בדרישות אלה."‏ אורית, הפקידה הפלוגתית מספרת: "אבשי דאג לכל חייל וחייל כפרט ואף ערך ‏ ביקורי-בית בחופשות-השבת הקצרות שקיבל. כשנוכח שלאחד מחייליו יש ‏ בעיה כלכלית בבית, הציע שהמחלקה תעבוד במשק ותתרום את הכסף ‏ לחייל." אחד ממפקדיו הגדיר אותו כ"נער שהוא מצפון פלוגתי. חבר שתמיד ‏ ניתן לסמוך עליו, כדי לשמוע מלה טובה. מין שקט מבויש, חיוך צנוע, נכונות ‏ תמידית לעזור לחבר."‏ פקודיו למדו לאהוב אותו על-אף דרישותיו הרבות, ורבים מהם ציינו את ‏ גישתו האישית והאבהית; "אצל מפקדים רבים לא ראיתי את זה," כותב ‏ שלמה, "תמיד בא ודאג לך. היה איכפת לו ממך."‏ במשך שירותו הצבאי נעדר אבשלום פרקי-זמן ממושכים מהבית, אך הקפיד ‏ לשמור על קשר הדוק עם משפחתו. הוא הרבה לכתוב ולהתקשר בטלפון, ‏ לספר על חוויותיו ולהרגיע את הוריו. במכתב ששלח להוריו בעת שהותו ‏ בחרמון כתב לאמו: "אמא, יש לי ציוד טוב, מודרני וגם מחמם, כך שאסור ‏ בכלל לחשוב על אפשרות של לדאוג." על-אף קידומו המהיר בתפקידו נמנע ‏ מלהתגאות בכך והפגין צניעות רבה כאשר דרש מהוריו לא לפרסם בעלון ‏ הקיבוץ כי הוענקה לו דרגת קצונה. כשבא לבקר במשק, הסיר את הדרגות.‏ ביום ו' באדר ב' תשל"ח (15.3.1978) נפל אבשלום בקרב בדרום-לבנון. הוא ‏ יצא בראש מחלקתו לקרב עם המחבלים שהתבצרו בכפר מרון-אל-ראס, קרב ‏ שהתחולל בעקבות פשיטת המחבלים על האוטובוס בכביש החוף. גם ברגעי-‏ חייו האחרונים לא פסק אבשלום מלעודד את כל הסובבים אותו ולהדריכם ‏ בקרב. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ עין-שמר. השאיר אחריו ‏ הורים ושני אחים.‏ קיבוצו, עין-שמר, הוציא לאור חוברת לזכרו. כן הוקם בקיבוץ 'מכון אבשי' על-‏ שמו, ומדי-שנה נערכת בו אליפות בטניס-שולחן לזכרו.‏ אבשלום ('אבשי') בן-יהודה, יהי זכרו ברוך.‏