חנניה רביבו

בן מסעוד ז"ל ואסתר. נולד ביום ו' בניסן ת"ש (14.4.1940) במרוקו. עלה ארצה ‏ עם משפחתו בשנת 1955. חנניה למד בילדותו ב'חדר' ובישיבות שונות ברחבי ‏ מרוקו. בן שמונה התייתם מאביו וכשעלה עם אמו ועם אחיו לישראל ‏ התיישבו בחצור הגלילית. לבקשת אמו התחיל חנניה ללמוד בישיבה במירון. ‏ כעבור זמן עברה המשפחה לירושלים וחנניה המשיך את לימודיו ב'יסודי' ‏ ‏'בית-יעקב' שבבקעה וב'תיכון' 'למל' שבירושלים בשעות הערב. בשעות-הבוקר ‏ עבד חנניה כמסגר ועזר לאמו בכלכלת המשפחה. "כבר בילדותו התחיל חנניה ‏ לסייע לפרנסת המשפחה," מספר ידידו, יהודה. "נאמנותו למשפחתו היא ‏ דוגמה לרבים, ולא רק מן ההיבט הכלכלי; אף כי התרחק מקיום המצוות ‏ המעשיות של הדת השתדל לנהוג על-פי צווים אלה בבית, מתוך כבוד לאמו ‏ האלמנה. תכונתו הבולטת ביותר הייתה חוש-הומור מקורי ומיוחד שנמזג ‏ ברצינות, באחריות וביסודיות, שהיו אף הן מאפיוניו הבולטים. הוא אהב את ‏ האדם הפשוט, העממי והצנוע, ושנא יחס של התנשאות וגאווה. הייתה זו ‏ אהבה מיוחדת לירושלים. כשדיבר על ירושלים, הבריקו עיניו כקרן-אור." ‏ ‏"טוב-לבו היה ידוע לכול," מוסיפה ידידתו, חוה. "תמיד הייתה בו נכונות לעזור ‏ ולסייע לחבריו הרבים. כאשר שירת בעלי בסיני, עזר חנניה לי ולילדי להתגבר ‏ על הקשיים והרבה לבקר בביתנו."‏ חנניה גויס לצה"ל בפברואר 1958 והתנדב לנח"ל. במשך שירותו הסדיר שהה ‏ במקום מרוחק מביתו וביקר את בני-משפחתו לעתים רחוקות. הוא היה חייל ‏ למופת, ומפקדיו לא התלוננו עליו מעולם. בתום שירותו הסדיר התנדב חנניה ‏ לצבא-הקבע והשתלם בקורסים מקצועיים שונים, בהם - קורס-אפסנאות. הוא ‏ התקדם מהר בסולם-הדרגות ובתפקידו המקצועי, אך כשהוענקה לו דרגת ‏ רס"ל החליט להשתלם בקורס-קצינים, כיוון שלא ראה את עתידו כחוגר ‏ בשורות צבא-הקבע. על-אף קשייו בקורס הקצינים סיימו בהצלחה. חנניה אף ‏ השתלם בקורס-צניחה ושירת שנים רבות כקצין-צנחנים. במסגרת תפקידו ‏ נטל חלק בפעולת כראמה ועמד בסכנה של נפילה בשבי עם חבריו לפעולה. ‏ הוא ניצל בנס ובמרוצת השנים התקדם בתפקידו וזכה להערכתם החיובית של ‏ מפקדיו.‏ כשהוענקה לו דרגת רב-סרן החליט חנניה לעבור ולשרת בתפקיד ניהולי על-‏ אף אהבתו הרבה לתפקידו כצנחן. הוא נתמנה למפקד מחוז איילון וכעבור זמן ‏ ביקש לעבור ולשרת בירושלים, כדי להימצא בקרבת אמו ובקרבת אשתו ‏ וילדיו. לאחר משך-המתנה ממושך ניתן לו מבוקשו, ולא היה מאושר ממנו.‏ מספר חברו, יהודה: "זכורים לי אותם ימים ולילות ארוכים בהם תרמנו ‏ להקמת אחת היחידות המפוארות של צה"ל. חנניה היה קצין, ואני הייתי נמוך ‏ ממנו בדרגה. לא נמצאו לנו מיטות, וחנניה עמד על-כך שהוא יישן על הרצפה ‏ ולי נתן מקום-כבוד על שולחן משרדו. הוא היה בעל-מקצוע מעולה בתחומו ‏ הצבאי וגם כאן באה לגילוי אותה צניעות שהייתה קו-מנחה בחייו. בימי ‏ שהותנו מחוץ לכותלי הבסיס התגלתה בחנניה אהבה עמוקה לארץ. הנסיעות ‏ הארוכות והמשותפות לתעלה היו חוויה בלתי-נשכחת. הוא נהג להשתחרר, ‏ להשתפך, עם חוש ההומור המיוחד שלו. כך, לא הרגיש כלל את קשיי הדרך ‏ הארוכה. במלחמת ששת-הימים רץ חנניה בגבורה עילאית ממשאית למשאית ‏ כדי לעודד את החיילים, תחת אש כבדה. הוא לא פסק לדאוג לכל אחד מהם ‏ והשתדל לעודדם ככל-יכולתו." במשך שירותו בתפקידיו השונים העריכוהו ‏ תמיד מפקדיו כחייל וכקצין מסור, אחראי, מסודר ונאמן לתפקידו. מפקדו ‏ כתב למשפחה: "חנניה עשה בשקט ובצנעה את המוטל עליו ולא נרתע מעומס ‏ העבודה בכל התפקידים שמילא."‏ ביום י"ח בשבט תשל"ה (30.1.1975) נפל חנניה בעת מילוי תפקידו באזור ‏ ירושלים. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. ‏ השאיר אחריו אישה, בן ובת, אם ואח.‏ ‏"אבא שלי הוא איש טוב מאוד, כי הוא עזר לאנשים," כתבה בתו, מיכל. ‏ ‏"עשינו 'כיף' עם אבא שלי, טיילנו ובילינו ביחד. זה לא יכול להיות שאבא שלי ‏ מת, אבל אמא שלי לא משקרת ואני האמנתי לה."‏ משפחתו תרמה ספר-תורה לזכרו לבית-הכנסת שבשכונת-מגוריו בירושלים.‏ חנניה רביבו, יהי זכרו ברוך.‏