אורי שטייף

בן איתן וזכריני. נולד ביום כ"ט בסיוון תשט"ז (8.6.1956) בקיבוץ רמת-יוחנן. ‏ למד בבית-הספר היסודי 'גוש זבולון' וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ‏ ‏'סולם צור'. מילדותו היה אורי מופנם באופיו. מספרת אמו: "בבית הילדים ‏ היה זקוק תמיד להרגשת שייכות, וכשלא חש זאת - בגלל חילופי מטפלות - ‏ התפרע. תכונה זו הורגשה גם בכיתות הגבוהות של בית-הספר; יחסו ‏ למקצועות הנלמדים נקבע לעתים קרובות בהתאם ליחסו אל המורה." מחנכו ‏ מספר: "עולמו של אורי היה מיוחד במינו. אפשר היה להבחין בו אומץ-רוח ‏ ונימה של רומנטיקה, מחשבה פשוטה בצד מחשבה מעמיקה, מודעות לעצמו ‏ עם רצון עז להיחלץ מחולשות, תרבות-גוף ותרבות-נפש. אני זוכר את אורי ‏ בכוליותו המגוונת כעלם-חמודות" כשהיה בן 11, התחיל ללמוד נגינה ‏ בחצוצרה. על-אף הקשיים בתחילת דרכו המוסיקלית התקדם במהירות רבה. ‏ הגיע לתזמורת בני הקיבוצים, וכשעמדו על רמת נגינתו הועבר מיד לתזמורת ‏ הסימפונית של בני הקיבוצים.‏ מספר חברו לתזמורת, דני: "אורי היה נחבא אל הכלים, אך נוכחותו הייתה ‏ מורגשת ובולטת אף-כי לא הרבה לדבר. הייתה בו באורי ממידת הכנות ‏ והרגישות ששבתה לב רבים וחיבבה אותו על כולם. תמיד הרשימה אותי ‏ באורי אישיותו הרב-גונית וצדדים שלכאורה סתרו זה את זה. נדיר למצוא ‏ באדם אחד אוסף כזה של כישורים ונטיות שישכנו יחדיו בשלווה ובשלמות. ‏ הייתה בו רגישות רבה לזולת, לסביבה ולמקום. בהגיעו לחברה חדשה נהג ‏ לשתוק, להאזין וללמוד. מדי-פעם היה מעלה חיוך מופנם וביישני, קולט ולא ‏ מעיר. היה באופיו חן רב, ועם-זאת אפשר היה להבחין בהבעת פניו נימה של ‏ לגלוג מר ועדין." לקראת גיוסו לצה"ל התלבט אורי בין שירות ביחידה קרבית ‏ לשירות במסגרת תזמורת צה"ל. מלחמת יום-הכיפורים הכריעה את הכף ‏ לטובת השירות ביחידה קרבית. במשך המלחמה היה אורי אחראי לענף ‏ הפרדס בקיבוץ והצלחתו הרבה בתפקיד זה חיזקה את אהבתו לענף. עבודת ‏ הגמר שלו בכיתה י"ב הייתה בתחום עבודתו בפרדס, והמאמצים הרבים ‏ שהשקיע בעבודתו זו זיכוהו בציון מעולה ובפרסום העבודה בעלון 'הנוטע'.‏ אורי גויס לצה"ל באוקטובר 1974 והתנדב לחיל-האוויר. הוא נשלח לקורס-‏ טיס. כעבור זמן עזב אורי את קורס-הטיס והתחיל לנהל מגעים לצירופו ‏ לסיירת-צנחנים. עם קבלתו לסיירת נשלח לקורס-צניחה וסיימו בהצלחה רבה. ‏ כעבור זמן השתלם בקורסים נוספים, מהם - קורס-נהגים וקורס-מ"כים של ‏ חיל-הרגלים. בשנת 1976 נשלח אורי לקורס-קצינים של חיל-הרגלים ולאחר ‏ שסיים בהצלחה שב לסיירת כמפקד. את שירותו עשה בדרום הארץ ובסיני. ‏ הוא חיפש בחיי הצבא את הקרבה האנושית, הוא אהב את השייכות. אומרת ‏ אמו: "הוא פחד מן המוות וחשב עליו הרבה. שירותו בסיירת נתן לו הרגשת ‏ ערך עצמי. נראה לו שהצליח לחשל את עצמו ולהתמודד עם חולשותיו. הוא ‏ הפך לגבר, אך יחד-עם-זאת נשאר צנוע, מופנם ורגיש." במשך שירותו נטל ‏ אורי חלק בפעולות ובמבצעים-מספר, בכלל זה מבצע 'יונתן' שהיה בו בין ‏ החיילים הראשונים שנחתו באנטבה.‏ ביום י"ג בחשוון תשל"ח (25.10.1977) נפל אורי בעת מילוי תפקידו בדרום-‏ הארץ. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שברמת-יוחנן. השאיר ‏ אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. אחרי מותו הועלה לדרגת סגן.‏ במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב פקודו, גונן: "אורי היה מפקדי ‏ מתחילת הטירונות ועד יום נפילתו. הוא היה רציני ומיושב בדעתו. לעבודה ‏ התייחס עניינית ולא הושפע ממצבי-רוח. יחד-עם-זאת שמר על נימה של ‏ הומור ושנינות שליוותה אותו תמיד. הוא היה מפקד טוב. הוא ידע להבחין ‏ בבעיות החברתיות של אנשי הצוות, כשם שידע לטפל בכל סוגייה צבאית ‏ בשעת האימונים. הוא החזיק את הצוות שלו כמו שצריך, נתן יד חופשית יותר ‏ ככל שחלפו הימים, אך ידע גם לרסן אם היה צורך בכך. אורי היה ביישן, וניתן ‏ היה להרגיש בכך בעת שיחות צוות, אך באחרונה נטה להיות יותר חופשי ‏ ופחות מאופק מאשר בשיחות הראשונות, שלא פעם עמד בהן נבוך מול ‏ תריסר זוגות עיניים. למדנו להעריך אותו כקצין וכאדם ואהבנו אותו."‏ משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה לקט מעיזבונו הצנוע, דברי פקודיו ‏ ורעיו מן הסיירת ודברים שנאמרו לזכרו ביום-השלושים לנפילתו.‏ אורי שטייף, יהי זכרו ברוך.‏