עזרא - עוזי אשכנזי

ערב יום זיכרון תשע"ד – 32 שנים לאחר מותו של אחי – עוזי אשכנזי השעה 14:00 . הסלולאר שלי מצלצל. על הקו מוטי- החבר "הבילתי ניפרד של עוזי מגן החובה. " זיוה , אני מזמין אותך לטכס יום הזכרון בקיבוץ " הוא אומר...... שתי דקות של התלבטות, האם להתייחד עם עוזי במקום האחרון שבו חי ואהב או בטכס המרגש הקבוע באורנית- מקום מגוריי.???? טלפון אחד לשלמה בעלי ומקבלים החלטה- נוסעים לקיבוץ דליה.... . נסענו עם ביתי , בר, בת השש עשרה אשר שמחה לשמוע אותי מספרת על עוזי..... תוך כדי נסיעה, נזכרתי איך הייתי נוסעת לבקר את עוזי במהלך שירותי הצבאי הייתי מגיעה אליו והוא מחכה לי עם עוגה חמה שאפה, או לביבות טעימות שטיגן, מפנה לי את חדרו דואג לשמפו וסבון במקלחת שהריח הטוב שלהם זכור לי עד היום... כשהגענו לשער הקיבוץ , הזכרונות הציפו אותי בשנייה " פה בתחנה הזאת חיכה לנו בפעם האחרונה.. לבוש בחולצה לבנה מגוהצת למשעי וחבוש בידו עקב פריקת כתף.. שמח שהורי ואני הגענו לחגוג עימו את חג הפסח.... מעולם לא ראיתי את הורי שמחים יותר.... במהלך כל החג, עוזי טייל איתנו בקיבוץ הראה לנו את אולם הספורט החדש ואת אנדרטת הזיכרון הצמודה אליו. התגאה במפעל זהר שבו עבד, סיפר על תהליך יצור האבקות. בקרנו בחדר האוכל- עוזי הסביר על התורנויות ועל מכונות השטיפה של הכלים. ראינו את המועדון בו התכנסו החברים, את המכבסה . הכרנו את משפחתו "המאמצת" שעוזי אהב בקיצור היה לו סיפור על כל פינה ופינה בקיבוץ. להוריי הבטיח – כשתתבגרו אביא אתכם לקיבוץ ואהיה אתכם על מנת להקל עליכם "יש פה קלנועית שתוכל להסיע אתכם ממקום למקום...." לעוזי לא היה ספק – מקומו בקיבוץ ואת המשפחה שאליה היה קשור כל כך, ידאג להביא אח"כ. ו...אנחנו ממשיכים לנסוע אל ביתם של מוטי ואמי ושמחים לפגוש שם את אליזבט ואלברט ונורית ומוקי החברים של עוזי שממשיכים להיות איתנו בקשר מאז מותו...... ואנחנו יושבים בביתם ומוטי מעלה תמונות במחשב, תמונות שצולמו בשנות השמונים פנים צעירות ,שזופות, שמחות , נטולי דאגות ניבטות אלינו...... החברה בטיול בשארם – על גג האוטובוס החברה בדיון במועדון רוקדים בטכס שבועות בקיבוץ..... עוזי מעביר שקים של אבקה במפעל זהר משחקים כדורגל, רגליים שריריות , שזופות והזיכרונות מטלטלים אותי ונעשים בהירים כאילו היו אתמול...... וזהו, רבע לשמונה צריך לעזוב את הבית ולצעוד לעבר רחבת הזכרון...... ואנו הולכים בכביש שלצידו צמחייה ופרחים סגולים, גבוהים, ואני לא יכולה שלא לדמיין את עוזי צועד לצידי ומתגאה בכל פרח חדש שצמח..... ואנו מתקרבים אל אולם הספורט, ופתאום, דה ג'בו...... קולות העורבים מזכירים לי את צווחות הטווסים מלפני 30 שנה.....כאילו הייתי כאן אתמול..... בדיוק אותו הרעש.... ובני הקיבוץ ואורחיהם עומדים ברחבה וממתינים לצפירה, לדקת הדומייה אשר תתחיל את טקס יום הזכרון..... ואני פוגשת את משפחת ברק – אשר עוזי היה מחובר אליה..... ו... צפירה..... וכל מה שעולה לי עכשיו בראש , זאת דמותו של עוזי עומדת לידי מחייכת, גאה ושמחה ונוכחת איתנו בטקס....... והצפירה דועכת ואנו מודים בלב על שבזכות הנופלים אנחנו ניצבים כאן וזוכרים אותם.. ואני מוזמנת להדליק לפיד לזכר הנופלים והמעמד מרגש אותי...... ואני מודה לאלוהים על הזכות שניתנה לי להגיע לכאן ולזכור את אחי במקום שכל כך אהב ולפגוש את החברים הטובים שלו משנות חייו האחרונות, חברים שבמהלך כל השנים טורחים ובאים לפחות פעמיים בשנה לבקר אותנו, להזכיר ולדרוש בשלומנו..... הטקס מרגש מאוד. מבוגרים יושבם לצד ילדים וכולנו מאוחדים, זוכרים את הנופלים...... אין יום שעובר במהלך 32 השנים שעוזי כבר לא איתנו, שלא אזכר בעוזי, או אביט בתמונתו אבל התחושות שהיו לי בשנה זו, היו שונות..... זכרתי את עוזי לא ממקום של עצב אלא ממקום שמח..... חזרתי לשנות השמונים.... מרגישה, שומעת, מריחה , רואה את אחי לידי....... תודה ענקית לחברים..... עוזי – יהי זכרך ברוך !!!!!