אריה-מרדכי בידרמן

בן דוד-צבי ואסתר. נולד ביום כ"ז בניסן תשי"א (3.5.1951) בתל-אביב. הוא ‏ החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ישורון". בכיתות הנמוכות היה ילד ‏ שקט, מכונס בתוך עצמו ולא התבלט במיוחד, אך מכיתה ה' ואילך החל ‏ להתבלט בחריצותו ובשקדנותו ולהימנות עם התלמידים המצטיינים. תמיד ‏ היה נוהג להראות בבית את ציוניו הטובים בצנעה וכאילו בדרך אגב. מנהל ‏ בית-הספר "ישורון" כתב לזכרו, לאחר נפילתו: "אריה ספג תורה ולא ידע ‏ שובע. הוא אהב תמיד ללמוד ולהוסיף דעת. תמים היה, אדיב ועדין, חבר טוב ‏ לחבריו ואהב תמיד ללמד זכות עליהם ולהיטיב עמם. הוא לא קינא בחבר ‏ שעלה עליו בידיעותיו. קסם אישי היה לו לרכוש את לב הזולת ולהתחבב על ‏ הכל. אצילות הייתה בהופעתו שהתבטאה בתרבות הדיבור, בגינוניו, בנימוסו ‏ וביחסו לחבריו - - - הוא מילא תמיד בנאמנות כל תפקיד שהוטל עליו ולא ‏ ידע לסרב. הכל עשה בצניעות, שלא על-מנת לקבל פרס, אלא לשמה". היה ‏ חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" והרבה לטייל עם חבריו בארץ, לאורכה ‏ ולרחבה. כל יום פגרה ניצל לטיולים בשבילי הארץ וצילומיו הרבים הנציחו ‏ את טיוליו וסיוריו. הוא היה שקדן ודייקן בלימודיו, ועם זאת תמיד מצא פנאי ‏ לנגינה בחליל ובקרן. הוא גם נמנה עם חברי התזמורת העירונית של חולון. ‏ נוסף לכך אהב לעסוק במלאכת-יד ובין תחביביו ומעשי ידיו להתפאר היו ‏ עבודות נגרות, הרכבת כלי-טיס מיניאטוריים, איסוף בולים, איסוף גלויות ‏ וצילומי טבע מרהיבי עין, צילום שקופיות ועוד‎;‎‏ הייתה זו פעילות ענפה ‏ ומגוונת.‏ עם התחלת לימודיו בישיבה בתיכונית "נחלים", לא יכול היה להמשיך עוד ‏ בשיעורי נגינה סדירים, ובכל זאת ניצל כל הזדמנות כדי לנגן ולא לשכוח את ‏ אשר למד במשך שש שנים של חינוך מוסיקאלי. יום חג היה למשפחה ‏ כשהתחיל ללמוד בישיבה התיכונית "נחלים". על-אף שמבחינה רגשית לא קל ‏ היה להורים להתרגל להעדרו מן הבית למשך ימים רבים, אך לבם שמח ‏ בקרבם באסיפות ההורים בהיפגשם עם מוריו. עד מהרה הסתגל אריה-מרדכי ‏ לחיים בתנאי פנימייה ולאחר שבועות אחדים הרגיש את עצמו כ"תושב ותיק" ‏ במקום. ארבע שנים למד בישיבה וזכה להוקרת חבריו ומוריו. ראש ישיבת ‏ ‏"נחלים" כתב עליו לאחר נפילתו: "איש האשכולות - איש שהכל בו". ראש ‏ הישיבה פירט את כל מעלותיו וסגולותיו הנפשיות וציין כי גם בתקופת ‏ שירותו בצה"ל היה אורח חייו מופת לכל. אנשי ה"ישיבה" היו מופתעים ‏ לשמוע מפי חיילים שאינם שומרי תורה ומצוות את ההערכה שהם רוחשים ‏ כלפיו. בעיניים דומעות שוחחו ב"ישיבה" על אריה-מרדכי באומרם: "כשאריק ‏ נמצא במוצב, אווירה של קדושה שוררת בו". וכשם שהוא קידש שם שמים ‏ במותו, כך בימי חייו קיים את מאמר חז"ל (יומא פ"ו): "ואהבת את ה' אלוהיך ‏ שיהא שם שמים מתאהב על ידך".‏ כאשר סיים את לימודיו ב"ישיבה" התלבט הרבה ונועץ בהורים, אך כנראה, ‏ שבלבו התגבשה ההחלטה למלא משימה נעלה ומקודשת שעליה לא היה ‏ מדבר גלויות. לאחר מכן נודע להורים שכתב למזכיר קיבוץ עין הנצי"ב: ‏ ‏"החלטתי לקדש שם שמיים". ציוני תעודת הבגרות שלו פתחו בפניו את כל ‏ השערים. ההורים ניסו לדבר אל לבו ולשכנעו כי הצבא יפיק תועלת רבה גם ‏ מאקדמאים אך הוא עמד על דעתו: "אם כולם יהיו אקדמאים מי יגן על ‏ המדינה עתה?" עם תום לימודיו בישיבת "נחלים", אמנם קיבל על עצמו ‏ ללמוד שנה אחת בישיבת "מרכז הרב" וגם שם הצליח מאוד בלימודיו, אך ‏ מצפונו הציק לו ודחף אותו להתגייס.‏ הוא גויס לצה"ל בנובמבר 1969 ובחר לשרת בחיל קרבי ביותר - בצנחנים, ואף ‏ תכנן להיות מדריך צניחה. הוא ידע שהוא גורם בכך עוגמת נפש להורים אבל ‏ החלטתו הייתה נחושה. הוא היה גאה במדיו ושאיפתו הייתה להיות קצין ‏ בצנחנים. בסיפוק רב ציין את השפעתו הדתית על בני הקיבוצים בפלוגתו ‏ באומרו: "אנו מוסיפים להם אווירה דתית ותודה לאל שהם מקבלים זאת ‏ ברצון ובהבנה, ומצטרפים ברצון ל'מנין' בתפילה, מאזינים ל'קידוש' ובלילות ‏ שבת משתתפים עמנו בזמירות שבת, וזה סיפוקי הגדול ביותר". מיד לאחר חג ‏ הפסח עמד לרדת לחזית התעלה, אולם הוא לא גילה זאת להורים אף ברמז ‏ קל.‏ ביום י"ט באייר תש"ל (25.5.1970), כשבעה חודשים לאחר גיוסו, נפל באזור ‏ תעלת סואץ בעת הפגזת אויב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ‏ בקרית-שאול.‏ לאחר נפילתו יצא לאור ספר בשם "לזכרו של אריק", הנפתח במאמרו של ‏ הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן: "אבל יחיד על בחור יקר, ‏ חניך ישיבה נעלה, שנפל - - -" בו מובאים קורות חייו, מכתביו וצילומים שלו.‏ בידרמן אריה-מרדכי ("אריק"), יהי זכרו ברוך.‏