ראיון עם יורם יאיר (יה-יה) ושמואל ארד ז"ל


יה-יה:
"היה שם מתחם מצרי בשיטה הסובייטית. שלוש תעלות חפורות כשכל תעלה מחפה זו שלפניה... החלטנו לתקוף מהעורף... עלינו עם מפקד הגדוד לתצפית, ראינו את עמדות המצרים והחלטנו להסתער. ירדתי לתוך הזחל"ם וכשעליתי שוב לא ראיתי את הטנקים. ניסיתי לקרוא להם בקשר והם לא ענו. אחרי המלחמה הסתבר שהם עזבו כדי לסייע לכוח גרנית שהסתבך בקרבת מקום. רק שהם עזבו בלי להודיע, שינו את התדר בקשר ונעלמו... הגענו לתעלה והתחלנו לנסוע לאורכה ולטהר עמדות מהזחל"ם... היו שם שני זחלמים מגדוד 890 שאיבדו את הדרך ונקלעו למתחם. המצרים הדליקו אותם... הזחל"ם שאחרי חטף פגז ונעצר... בזחלם השלישי היה קצין המבצעים של הגדוד. הוא ראה שני זחל"מים בוערים, חשב שזה אני ודיוח למפקד הגדוד שנפגעתי... ירינו לכל הכיוונים, מאות מצרים ירו עלינו. ראינו טנק מצרי בעמדה מנסה לצודד עלינו. זרקנו עליו רימון זרחן והמשכנו הלאה... ידעתי שכמה שנצליח להבקיע נפתח דרך לשאר הגדוד להתקדם. החבר'ה מאחורי צעקו שאין אף אחד מאחורינו, אנחנו לבד. רק מצרים בתעלות... פתאום חטפנו פגז, קפצנו החוצה לפי התרגולת ובדיוק אז פגז שני שפגע במיכלי הדלק הדליק את הזחל"ם. נפצעתי ונפלתי החוצה... היה קרב קשה ומכל הגדוד נשררו אולי שני זחל"מים מתוך עשרים ומשהו. הבעיה הייתה שעלינו עם מאתיים חמישים חבר'ה בעשרים ומשהו זחל"מים על מתחם חטיבתי עם משהו כמו חמשת אלפים מצרים... שכבנו שם, היינו מכותרים ולא יכלו להגיע אלינו. רק בלילה רפול הגיע עם איזה עשרים טנקים... היו שם הרבה סיפורי גבורה. טנק מצרי נסע לתוך נקודת איסוף הפצועים ולא היה מה לעשות נגדו. כמה חבר'ה עם ררנ"ט ובזוקה ירו, הוא פתח את החלון לראות ובדיוק הררנ"ט נכנס פנימה. זה היה נס כי אם הוא היה מגיע הוא היה פשוט דורס את כולם.

אחרי שנפלתי מהזחל"ם, שכבתי פצוע והעוזי התרסק לי, לא היה לי כלום. יכול להיות שאיבדתי קצת את ההכרה ואז ראיתי שאני שוכב ליד הזחל"ם הבוער. התגלגתי ממנו כי לא יכולתי לזחול. היו לנו שלושה הרוגים וכולנו היינו פצועים. המצרים ניסו להסתער מהתעלה. לחבר'ה היה עוד איז רימון או שניים בחגור אז הם זרקו על המצרים... פתאום ממרחק של כחמש עשרה מטרים יצאו שלושה מצרים מאחורי תלולית והתחילו לירות עלי. לא היה לי נשק, הייתי פצוע והיה לי חשק להתעלף. אמרתי שזה הסוף... סובבתי את הראש וראיתי פתאום את נהג הזחל"ם שהיה הכי קרוב אלי. היה לו עוזי עם מחסנית ביד. צעקתי לו שיזרוק לי את הנשק. יד ימין שלי הייתה פצועה. ביד שמאל בדקתי אם יש כדורים במחסנית... הצלחתי לדרוך את העוזי בשיניים. היד לא עבדה לי. נדמה לי שפגעתי באחד ואז אחד צרח והם נשכבו וחזרו חזרה. החבר'ה סיפרו לי שמאחורי הגיע עוד אחד ואני הסתובבתי אליו וחיסלתי אותו. אני לא זוכר את זה. שכבתי כמעט עשרים וארבע שעות פצוע בשטח. סיימתי את המלחמה בבית חולים. באוגוסט קלטתי פלוגה חדשה, עוד לא יכולתי כל-כך ללכת. נשענתי על מקל."

שמואל ארד (מ"מ בצפע)
חבר טוב שלי, משה טל, היה בפלוגת החוד שנתקלה בכוח שריון מצרי... הלוחמים קפצו מהזחל"מים הבוערים והתחילה מהומה לא קלה. טל היה הקצין היחיד שנשאר בפלוגה והוא ניסה לעצור את המהומה. מספרים שהוא תפס פיקוד, התרומם מהתעלה וצעק: "תראו, אני מסתער ואני לא נפגע!", ואז הוא חטף צרור בחזה. הוא קיבל צל"ש.

אחרי שהשתלטנו על עלי מונטאר, צבי בר ביקש ממני לקחת את הפצועים לנח-עוז דרך שדות המוקשים. לקחנו את הפצועים ואחרי שעתיים של הליכה הגענו לנקודת האיסוף. החיילים שלי התנהגו תחת לחץ ממש בסדר. בדרך הייתה לנו היתקלות והרגנו שני מצרים. באותו הלילה ראינו שכל הפצועים בסדר ולמחרת בבוקר חזרנו באותה הדרך להמשיך בלחימה עם הגדוד".

מתוך דברי רפול, במסדר הנצחון של החטיבה-
דרכה של החטיבה רצופה פעולות וקרבות, אולם מלחמת ששת הימים מהווה לגבינו תמרור המציין כושר לחימה, דבקות במשימה וגבורת אנוש, שכמותם לא ראינו בכל שנות פעילותם הקרבית של הצנחנים, עוד מלפני קום החטיבה.