אריה צידון:
"...היום זה דבר שיגרתי שנמצאים הרבה תחת אש ובתעסוקה, ואני יודעת שכל הגדודים והחטיבות נמצאים חודשים ארוכים היום בשטחים וכל הזמן בלחימה. עד אז ואני מדבר על התקופה עד 1967 כולל, מלחמה הייתה, אני לא מדבר על מלחמת השחרור, אבל קדש היה שבוע וב67 שבוע, ועוד כמה שבועות היית עסוק בכל מיני דברים.
פה נכנסנו לאיזו תקופה שמצד אחד אין הסתערויות קדימה ואחורה, מצד שני אתה מתחיל לחטוף בצורה ממושכת, הרבה זמן, התקפות של מחבלים על מוצבים, מרדפים, חוליות של מחבלים שמנסים לחדור ליהודה ושומרון. בשילוב עם הפגזות של ארטילריה וירי של טנקים ירדנים, והמצרים בתעלה שההפגדות שלהם גדולות יותר, ומאוחר יותר פשיטות קומנדו. ובעצמם כל היתרונות של צה"ל לא כ"כ באים לידי ביטוי, כי אנחנו צבא שנועד להסתער ולגמור דברים מהר, רק חלק קטן מהכוח בא לידי ביטוי, אתה לא יכול לרכז את הכוח, כל הכוחות מפוזרים.
הרמטכ"ל בר-לב הגדיר את העניין בצורה די נכונה לאותה תקופה, הוא אמר אנחנו עכשיו נצטרך לנהל איזה מין מלחמה משונה, שאחרי זה קראו לה מלחמת ההתשה, החוכמה עכשיו זה לעשות את זה במינימום נפגעים, כי אם כל יום יהיו לנו הרבה הרוגים זה ישפיע על דעת הקהל, על הלוחמים, על הציבור. וזה גם לא הרוגים שאתה מסתער על האויב ותוך כדי נופלים אנשים שאז אתה אומר שהם נפלו תוך כדי הסתערות אבל האויב הוכרע. פה אתה יושב ואתה לא מכריע שום דבר בעניין. ההנחיות שלו היו אז לצבא שכדי להשיג את ההכרעה, אם אנחנו נצליח להרוג מהם כמה שיותר, ולנו יהיו נפגעים כמה שפחות, זה לאט לאט ישחוק אותם, ובמקום שאנחנו נשחק הם ישחקו. מסביב לכל ההגדרה האסטרטגית הזו התנהלו כל הדברים.
אנחנו כמפקדים בשטח היינו צריכים לתרגם את הדברים האלה ואמרנו שפה צריך למצוא מהר את השיטות שבאמת נוכל לעמוד בדבר הזה עם מינימום נפגעים. עד שסטמפל נהרג כבר נפלו מפקדים בבקעה- אריק רגב, גד מנלה, צביקה עופר ועוד אנשים נהרגו, לכן ישבנו, זאב צל ואני, הרבה מאוד וניתחנו מה בדיוק קרה במרדף ולמה ואיך.
מהר מאוד הוצאנו הרבה מאוד מסקנות מעשיות, ולאחר מכן הגדוד עבר עשרות של מרדפים, אני חושב שכ- 40-50 מרדפים. כאשר בכל מרדף כבר עבדנו בצורה יותר מתוחכמת ושילבנו על מיני כלים, היינו מביים מרגמות עם הליקופטרים או מביאים תול"רים, כל מיני אמצעים כדי לנוסות להכריע את הקרבות הקטנים האלה שיו בשטח כל הזמן, לעשות זאת בצורה יעילה. אני חושב שאם אני לא טועה אני אגיד שבכל ה40-50 מרדפים האלו שהגדוד עשה באותה תקופה לא היה לנו אף הרוג ותפסנו כ200 מחבלים. פרט נוסף חשוב הוא שהמרדפים נעשו תוך כדי התקפות על מוצבים והפגזות של הירדנים. דוגמא להתקפה של מחבלים על מוצב- היה לנו מוצב ליד גשר בית הערבה. פתאום באמצע היום הייתה הפגזה של הירדנים וחבר'ה שהיו במוצב היו רצים תמיד דרך השער אל המקלט של המוצב. אחד הסמלים, אני לא זוכר את שמו, ראה שלושה חבר'ה בחוץ, ופגזים מתחילים לפול. הוא צעק להם -בואו בואו מהר תכנסו ל... פתאום נדלקה לו איזו מנורה אדומה בראש, רגע מה קורה פה, הם לא כ"כ נראים לי והם גם היו מחופשים לחיילים והיה להם גם קלאצ'ניקובים, הם רצו אליו ואני חושב שבמרחק 20 מ' נפל לו האסימון, הוא פתח עליהם באש, הרג שניים ואחד ברחף. כשניגשנו אליהם מקרוב ראינו שהם מחבלים.
היו גם מרדפים שהיינו עולים ברגל מגדר המערכת בבקעת הירדן והלכים על עקבות עד ההרים מעל בקעת הירדן בחום של 40 מעלות. היינו כולנו רק "עור עצמות ושרירים", היו עשרות מרדפים ואין ספור סיפורים מעניינים"