בשנת 1941 החלה השמדת היהודים ההמונית בידי הנאצים באירופה. ידיעות על כך החלו להגיע לארץ רק בסוף 1942. מרבית היישוב אז בארץ היה ממוצא אירופי שהשאיר באירופה קרובי משפחה וחברים. בחוגים רבים בישוב התעורר רצון עז לפעולה כלשהי שתסייע ליהודים באירופה.
באותו הזמן חיפש המודיעין הבריטי אנשים מתאימים שיוכלו לעזור בריגול ובלחימה פרטיזנית בארצות אירופה הכבושות. בריטניה הייתה מוכנה לסייע מבחינה צבאית ככל הנדרש. בנקודה זו נפגשו האינטרסים היהודי והבריטי, ובראשית 1943 פתחה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית במו"מ עם משרד הביטחון הבריטי על שליחת מתנדבים מאומנים בנשק, שמוצאם בארצות הכיבוש, לעורר את הנוער המקומי להתנגדות מזויינת בנאצים. בסוף 1943, נחתם הסכם על שיתוף הפעולה.
ההיענות בישוב היהודי הייתה רבה אך
מעטים גוייסו במישרין בידי הארגונים הבריטיים. כ- 250 נשים וגברים התנדבו, 110 עברו הכשרה (כולל קורס צניחה בבסיס חיל האוויר הבריטי ברמת דוד), אך מחמת קשיים שונים אומנו והוכנו לפעילות מבצעית רק 37 צנחנים
. רוב המועמדים לתכנית נבחרו מקרב לוחמי הפלמ"ח וחלקם מה'מחלקה הגרמנית', כמו כן נבחרו מועמדים מקרב מתנדבי היישוב ששירתו בבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי ומקרב חברי התנועה הקיבוצית. רובם התגייסו דרך ועדה מיוחדת שהקימו הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' וארגון ההגנה.
ארץ המוצא לצניחה בארצות הכבושות היית איטליה הדרומית, אזור שלא היה כבוש, כשהיעדים היו: יוגוסלביה, רומניה, סלובקיה, אוסטריה ובולגריה.
היו ארצות, כגון רומניה, שבהן הצליחו הצנחנים לעשות רבות במשך כחמש שנים: ארגנו את היהודים ללחימה בשעת סכנה, ליכדו את הנוער, ארגנו במקום חיי תרבות יהודיים וסייעו לעשרות אלפי פליטים לעלות לישראל.
פעילות הצנחנים החלה מאמצע מלחמת העולם השניה ונשמכה גם לאחר סיום המלחמה, במקומות אחדים כמעט עד מלחמת השחרור.
אמנם לא בכל המקומות הסיוע היה מספיק ולעתים הוא הגיע מאוחר מדי, אך פעולות אלו היוו את מיטב היכולת שהייתה ברשות היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה זו והיו בעלות השפעה ניכרת מבחינה מורלית על הישוב בארץ ויהודי אירופה.
אגף החינוך במקחצ"ר הפיק חוברת לציון 50 שנה לצניחה באירופה, אמנם בת כעשור אך מספרת את סיפור צנחני היישוב באופן מייטבי:
