מבצע "קדש", המכונה גם בשם מערכת סיני, היה המבצע הגדול ביותר אחרי מלחמת השחרור והוא נועד לפתור שלוש בעיות עיקריות ביחסינו עם מצרים:
פעילות טרור
בתחילת שנות החמישים הלכו וגברו פעולות ההסתננות לישראל למטרות גנבה, חבלה ורצח, ואלו התרבו עם הקמת יחידות "הפדאיון", אשר נתמכו בידי הצבא המצרי. פעולות אלו שיבשו את החיים התקינים בארץ וגם תגובת צה"ל, בדרך של פעולות התגמול, לא שמה קץ לפעילות הטרור (ראה תקופת פעולות התגמול).
פגיעה בחופש השייט
תעלת סואץ נחסמה בפני ישראל כבר בשנת 1951 וכעבור שנתיים מנעה מצרים מעבר אניות זרות הנושאות סחורות לישראל. בשנת 1953 חסמו המצרים את המעבר במצרי טיראן וב-1955 הרחיבו את הסגר גם לתחום האווירי.
פעולות אלו שהיו בניגוד מפורש לחוק הבין-לאומי, כמו גם ניסיונות ישראל במישור המדיני, לא צלחו ולכן נשקלה אפשרות לפתיחת מצרי טיראן באמצעות פעולה צבאית. אולם אפשרות זו בוטלה בסופו של דבר על סמך החלטת הממשלה שהשעה אינה כשרה לכך.
ערעור מאזן הכוחות
בשנת 1955 נערכה עסקת נשק גדולה בין מצרים לצ'כוסלובקיה והוזרם אליה נשק סובייטי רב ובאיכות שעלתה על מה שהיה אז בידי צה"ל. מעשה זה שינה את מאזן הכוחות לרעת ישראל ומכך את כושר ההרתעה של צה"ל.
הקמת מפקדה משותפת עם סוריה - ובערב מבצע "קדש" גם עם ירדן - ביססה את החשש שבכוונתם להכחיד את ישראל.
ב-26 ביולי 1956 הודיע נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, על הלאמת תעלת סואץ. הניזוקות העיקריות מכך היו אנגליה וצרפת, ששקלו אפשרות של פעולה צבאית.
בתקופה זו התהדקו היחסים בין ישראל לצרפת, שהניבו העברת כמויות נשק גדולות לצה"ל.
בסוף אוקטובר 1956 סוכם על תכנית פעולה שלפיה ישראל תפתח בפעולה צבאית אשר תאיים על תעלת סואץ; אנגליה וצרפת ידרשו אז הפסקת אש מידית והבטחה מצרית לשיט חופשי בתעלה. והיה אם מצרים תסרב - שתי מעצמות אלו יפתחו בפעולה צבאית נגדה.
לצה"ל היו תכניות מוכנות מראש ובסיוע הנשק הצרפתי הופעלו הכוחות, פעולה שהייתה בבחינת הפתעה מוחלטת למצרים.
ב-29 באוקטובר 1956 לפנות ערב הוצנח גדוד הצנחנים 890 ממזרח למעבר המיתלה בסיני כדי ליצור איום מידי על תעלת סואץ.
חיל האוויר קרע את חוטי הטלפון ושיבש בכך את מערכת הקשר המצרית.
כוח צנחנים נוסף, מחטיבה 202, נכנס לסיני במסע יבשתי וכבש את כונתילה, א-ת'מד וקלעת א-נח'ל. לאחר כיממה חבר הכוח לצנחנים שהיו במצבת פרקר, מזרחית למעבר המיתלה. מהלך זה נועד ליצור את הרושם של פעולת תגמול נרחבת ולתת בכך סיבה לאנגליה ולצרפת להתערב.
לאחר מהלך זה נכנס צה"ל במלוא כוחו לסיני במספר צירים.
בערב ה-30 באוקטובר, הציבו צרפת ואנגליה דרישה לשני הצדדים: להרחיק את צבאותיהם 10 מייל (כ-15 ק"מ) מתעלת סואץ. ישראל נענתה לדרישה, אך מצרים ,כצפוי, סירבה.
למחרת כבשה חטיבת השריון 7 את אבו-עגילה, מתחם סכר-הרואייפה וג'בל-ליבני והתקדמה עד ביר-ח'סנה.
חטיבת חי"ר 10 נכשלה בכיבוש אום-כתף ולמחרת המצרים פינו את המתחם והוא נפל ללא קרב.
ב-31 באוקטובר שלחה חטיבת הצנחנים סיור לתוך מעבר המיתלה. הסיור נתקל בכוח מצרי גדול ומבוצר, כשכוחות נוספים הגיעו לעזרתו. רק בלילה הצליחו הצנחנים לטהר את המעבר לאחר לחימה עיקשת מעמדה לעמדה (פירוט בהמשך).
באותו הערב החלו כוחות צרפת ואנגליה בהפצצת שדות תעופה במצרים.
ב-31 באוקטובר וב-1 בנובמבר כבשה חטיבת גולני את מוצבי רפיח. חטיבת שריון 27 עברה דרכם וכבשה את הג'ירדי והגיעה עד מבואות אל-עריש.
חטיבה 7 התקדמה לעומק סיני וניהלה קרבות נגד השריון המצרי. חיל הים הכניע את המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול", שהגיעה עד לחוף חיפה.
ב-2 בנובמבר כבשה חטיבה 7 את ביר גפגפה, גם חטיבה 27 התקדמה לתוך סיני ושתיהן הגיעו למרחק של 15 ק"מ מתעלת סואץ.
חטיבת חי"ר 9 יצאה דרומה והגיעה לדהב כשהיא מסתייעת בחיל-הים.
גדוד מוקטן מהצנחנים צנח בא-טור, השתלט על המקום ועם צנחנים נוספים נעו לשארם א-שייח'.
חטיבת 11 כבשה את צפון רצועת עזה.
ב-3 בנובמבר הושלם כיבוש רצועת עזה.
חטיבת 9 המשיכה לנוע דרומה, כשהיא מתגברת על קשיי הדרך וב-5 בנובמבר הגיעה לשארם א-שייח' וכבשה את המקום.בכך הושלם כיבוש חצי האי סיני